מיהו ה"אני"?

במבט שטחי מזהה כמעט כל אדם את ה"אני" שלו עם גופו. הוא אינו תופס את הדואליזם של גוף ונפש ואת הקו המפריד ביניהם. מה גם שקיימת אסכולה תרבותית מטריאליסטית הדוגלת ב"מוניזם". לגרסתה, התודעה, התחושה והרגשות אינם אלא תופעות כימיות של זרמים חשמליים במרכז העצבים. על פי השקפה מוטעית זו, הגוף, בסופו של דבר כולל הכל.

למעשה, המציאות הפסיכית כוללת את כאבי, תענוגותי, יצרי, תחושותי ורצונותי. דומה שניתן להגיע למסקנה ברורה שאין הגוף, כמציאות פיסית, יכול להוות את ה"אני", מפאת היותו אובייקט חיצוני, אשר אינו מוכר לתודעת האדם עצמו. לעתים, האדם אינו יודע כלל את מיקומם של הטחול והתריסריון שבתוכו. הלזאת יקרא "אני"? בודאי שהגוף אינו קשור ישירות להרגשות המוזכרות לעיל.

הגוף הוא אובייקט חיצוני, מערכת ביולוגית מורכבת ומתוחכמת שניתנה ל"אני", המשתמש בה יום יום, גם בלא שיכיר את אופן פעולתה.

ה"אני" חייב להיות דבר המהווה את כל ישותי, דבר שתפיסתי אותו הינה בלתי-אמצעית. כל מושג המגיע אלינו דרך למידה אינו "אני".

אם נייחס את זהות ה"אני" לתודעה, נתקל שוב באותן פירכות:

ראשית, גם התודעה היא כח שאינו מוכר לנו בדרך בלתי-אמצעית. אין אנו יודעים כיצד והיכן נוצרו רעיונותינו השכליים, ומאין הופיעו לפתע במוחנו. יתר על כן, ההבדל בין התודעה וה"אני" בולט מאד על רקע הפער בין מסקנות התודעה לבין יישומן. לו הייתה התודעה זהה ל"אני", כי אז היה האדם חי על פי השכל ועל פי מסקנות התודעה, ללא כל עוררין פנימיים.

עצם העובדה שבאישיותנו קיימת סמכות על-שכלית, הקולטת את מסקנות התודעה, מנתחת את כדאיותן ומחליטה את החלטתה, היא הוכחה חותכת שהתודעה אינה זהה ל"אני". המסקנה המתבקשת היא: גם התודעה (כמו הגוף) אינה אלא מכשיר שהוענק ל"אני", כדי ליצור רעיונות ומחשבות.

תודעת האדם, למרות מרכזיותה בחיינו, אינה ניתנת להגדרה חומרית, כי היא חורגת מגבולות החומר וקשורה למהות הרוחנית של האדם.

ניתן לתכנן ולבנות מכשיר הנמשך לאור או לחום, אך מכשיר זה אינו "אוהב" את האור ואת החום, והוא אינו "חש" כלפיהם רגשות חיבה כלשהם. הוא רק בנוי באופן שהוא מגיב בצורה מסויימת לאחר קליטת גירוי של אור או של חום. כמו כן, לא ניתן לומר על מנוע העובד בצורה אופטימלית בטמפרטורה מסויימת, שהוא "מרגיש בנוח" בטמפרטורה זו. הכוונה אינה לתחושותיו אלא למידת יעילותו.

ובאשר לאדם? אם ננסה להגדיר 'כעס' של אדם מבחינה פיזיקלית, נוכל לקבוע שקיימת באותה שעה עליה בלחץ הדם, מתח בשרירים ועוד. אולם כל ההגדרות הללו תהיינה הגדרות פיזיקליות של סימפטומים בלבד. הכעס עצמו אינו ניתן להגדרה פיזיקלית, משום שהוא מצוי מחוץ לטווח הפיזיקה. כמו כן, מערכת הרגשות של האדם כאהבה ושנאה, דחיה וסימפטיה ועוד, מהווה חלק מתודעתנו הפנימית. אנו מודעים לרגשותינו, אולם הדברים נותרים בפנימיותנו. לא קיימת כל אפשרות להוסיף תודעה למחשב או להחדיר רגשות למכשיר כלשהו. כבני אדם אנו חיים את תודעתנו באופן טבעי, כי כך נולדנו.

תודעה זו מהי? למרות שאנו קשורים לתודעתנו ולמרות שאנו חיים בתוכה והיא חלק מעצמיותנו, איננו יודעים מהי.

התודעה היא סובייקטיבית. היא יודעת ומכירה את קיומה, היא אפילו יודעת שהיא יודעת זאת, אולם היא אינה יודעת ואינה מבינה את עצמה ואת מהותה. האדם מכיר רק מציאויות אובייקטיביות. הוא חוקר את העולם כולו, מן הכוכבים במרחק שנות אור ועד למערכת העיכול של גופו, רק דבר אחד אינו מוכר לו: הוא עצמו!

מיהו אם כן ה"אני"?

הרצון, הוא המניע הראשי של כל כוחות הנפש ואיברי הגוף, הזהות בין ה"אני" והרצון, שואבת חיזוק מן העובדה שהאדם חש את רצונותיו בדרך בלתי אמצעית. הרצון ממלא את כל הווייתנו והוא תנאי הכרחי להוויית ה"אני". אין "אני" ללא רצון. לשירותו של הרצון עומדים כל כלי הגוף והנפש, ולכן תמיד רצוני יהיה זהה ל"אני".

למרות שלפעמים פועל ה"אני" בניגוד לרצון מסוים (כגון, הימנעות מעישון למרות התשוקה לסיגריות), אין זה נגד הרצון, אלא שרצון עמוק יותר מעיב בעוצמתו על הרצון השולי. הרצון להיות בריא ולהאריך ימים, התגבר על התאווה הרגעית לעישון סיגריה.

אולם עדיין נותרה בעיה להחלטה כי הרצון הוא ה"אני".

הרצון אינו תופעה יחידית וחד גוונית. קיים בליל של רצונות לאלפים ולרבבות. המכנה המשותף והבלעדי לכל הרצונות הללו, הינו תחושת ה"עונג", הממלאת את הווייתנו בהתמלא רצוננו.

מנין נובעת תופעת העונג, המלווה כל רצון שבא על סיפוקו? אין לומר שהעונג אינו אלא גירוי עצבי פיסיולוגי, המופעל במצב גופני מסויים, שהרי, שני בני אדם רעבים רואים שולחן ערוך במאכלים, האחד מתגרה, ואילו של השני אינו מתגרה.

לא הנתונים הפיסיולוגיים יוצרים את הגירוי והעונג שהרי רצונו של האדם הוא הקובע האם יהיה לו עונג. ואם כן, נותרה השאלה: מדוע סיפוק הרצון מלווה בעונג?

מעבר למכנה המשותף של רצונות ועונג, גם ריבוי הרצונות מעורר את השאלה העקרונית: אם אמנם הרצון זהה ל"אני", איזה מאלפי הרצונות הוא ה"אני"? הרצון לאכול או הרצון לנגן? זאת ועוד, מהו אותו מרכז אישיות המאחד להוויה אחת את כל הרצונות?

נקודת ה"אני" שבנפש, העומדת בראש הפירמידה של הרצונות, נושקת לשלושת קודקודי הרצון (שהם שלושה היבטים של ה"אני"), והם הם "מרכז האישיות". שלושת הקודקודים הם: א. יצר הקיום האישי – רצון החיים, ב. יצר הקיום המיני – הרצון להמשך הדורות, ג. יצר הקיום הסביבתי – הרצון לתרום לבנין היקום ולהרמוניית היצירה.

שלושת הקודקודים הם הוויתו של כל נברא, ואין בנברא אף פרט זעיר שאינו סעיף משתלשל מאותו משולש מרכזי.

מטרות החיים הם הכרת מהותו של ה"אני" והניסיון לקרבו אל הדיבר הראשון שנאמר בסיני, "אנוכי ה' אלוקיך", כלומר, אימוץ "תענוג הבורא" להעמיד את רצון הבורא כתכלית חייו.