מדוע אני מרגיש חוסר סיפוק בחיי למרות השגים רבים שיש לי?

מי שהתנסה אי פעם בשמירת דיאטה, יודע לבטח שמדובר במשימה כבדה; קשה מאד לעמוד בפיתוי. כדאי אפוא להבין מה גורם לאדם להשתוקק להשיג תענוגים ועינוגים, גם כשהוא מודע לנזק שהם גורמים לו.

ניתן לחשוב שהפיתוי החיצוני הוא הגורם. אדם רואה לפניו שולחן עמוס במאכלים, המראה המלבב מעורר את תאבונו, והוא ממלא את הצלחת ואוכל. כלומר, המאכלים מעוררים את תאבונו, והתאבון גורר אחריו את האכילה. על פי הנחה זו, אם אותו אדם לא היה מזדמן למקום זה, יש להניח שלא היה מתפתה לאכול.

למעשה, האמת היא שונה. אדם הרואה בר עמוס מטעמים, שמח בפנימיותו על כך שהזדמן למקום זה. החשק והרצון לאכול אינם מתעוררים על ידי גורם חיצוני; להפך, כל אחד מעוניין להימצא במקום שיש בו גירוי, שכן טבעו של האדם שהוא מחפש את התשוקה. מי שנאלץ לחיות חיים אפורים שאין בהם כל גירוי, הוא אדם אומלל המאבד את טעם החיים. אדם שהשיג את כל מבוקשו, עלול למות מרוב שעמום וחוסר טעם בחייו.

הוכחה בולטת לכך ניתן למצוא בריבוי מקרי ההתאבדות בקרב השכבות המבוססות מבחינה כלכלית. בארצות סקנדינביה אחוז המתאבדים גבוה לאין ערוך לעומת המדינות הנחשלות באפריקה.

אין הכוונה שהגירוי חייב להיות בתחום החומרי. להיפך, תשוקה לערכים רוחניים מעניקה לאדם סיפוק גדול לאין ערוך. אידיאליסט אמיתי אינו מכיר כמעט את הדחף לבילויים שאין בהם תוכן. הרעיון הרוחני ממלא את לבו, אולם אנשים אלו מועטים הם. רוב בני האדם רחוקים מעיסוק אינטנסיבי ברוחניות, ולא ניתן לצפות מהם שהיא תמלא את לבם. מסיבה זו הם מחפשים את מילוי התשוקה בשטח הגשמי.

הבעיה האנושית שבה מתגלה האדם כלא מאושר, העסיקה את הפילוסופים ומומחי כוחות הנפש, והיא אולי הבעיה העיקרית המטרידה את האדם בדורנו אחרי הצורך לשרוד. הטכנולוגיה התפתחה והקלה על חיי האנושות, אך היא לא הביאה להגברת תחושת האושר של המין האנושי. יש אפילו שיאמרו שהיא החמירה את מצבו הנפשי.

חוסר האושר אינו נובע מהעדר אמצעים וסיבות שיביאו את האדם אל פסגת האושר. אדרבה, העולם עשיר במרכיבים האמורים לעשות את האדם מאושר. תחושת חוסר הסיפוק שלו נעוצה בהתייחסות לא נכונה לסובב אותו.

הבורא שילב ברגשות האדם את תחושת חוסר הסיפוק כדי להגביר את שאיפותיו בחלקיו הרוחניים. כדי שגם לאחר שסייע לחברו ולאחר ששיפר את עצמו, לא ירגיש רוויה, אלא יחוש שעדיין לא עשה די. אך על פי רוב משנה האדם את יעד רגשותיו. בדברים רוחניים הינו מסתפק במועט, ומעשה טוב מרווה אותו, גם אם היה זה מעשה פעוט. את תחושת חוסר הסיפוק המצויה בו, הוא מלבה ומרחיב לכיוון הישגיו הגשמיים.

אנו יכולים לראות זאת בכך שהאדם מרגיש צורך לאגור ממון ורכוש בכמות רבה יותר ממה שיוכל להנות ממנה בימי חייו. אכן הטביע בורא עולם תכונה זאת בנפשו, כדי שיאגור מצוות ורוחניות לעולם הבא, אך דרכו של האדם היא שאינו חושב די על עתידו הרוחני, ומשקיע את משאביו בעתידו הגשמי.

תחושת ההנאה אינה שייכת לעולם הזה, אלא לעולם הבא. אילו היתה שייכת לעולם הזה, היינו נהנים ממה שיש לנו, ולא היינו שואפים מעבר לכך. הננו נמצאים בעולם חומרי ומוגבל שאין בו כל אפשרות למצות אושר, ורק בעולם שאין בו המגבלות הללו, העולם הבא, שם יכול להיות מקום העידון השלם.

הייתכן שבעולם כה מתוחכם, שבו התבונה האין סופית מזדקרת מכל פרט, יהיו חיי האדם כה קשים ואומללים?

אכן דבר זה מפורש כבר בדברי המשנה: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד', כ"ח). העולם אשר בראו הבורא, עולם מאושר הוא. אנו יצאנו מעולם האושר אל עולם הסבל ע"י שלש התכונות הללו. כדי לשהות בעולם מאושר עלינו לא להיכנע לתכונות השליליות האלו. רק כאשר נשכיל להכיר בכך ונתגבר עליהן, נוכל להיות מאושרים.