בבית משפט זה אין סניגורים. נמצא רק קטיגור אחד חמוץ פנים. הוא יושב ובוהה בנו, נשים כושלות, שהגיעו ברגע שאחרי האחרון, משום שהיו צריכות להספיק לחתל, להלביש, לקנות, לקלף, לבשל, לצלות, להרטיב, לנגב, לנקות, לכבס ולגהץ הקטיגור נואם וקורא מתוך רשימה ארוכה ומפחידה טענות ומענות. הוא מפרט אותן, והן נורות אלינו כמו חיצים קטנים, רעילים ומאשימים.

מה שמדהים ביותר בבית משפט זה, הוא שהקטגוריה אינה אלא קריקטורה שלנו - של האימהות עצמן, ולא של אף אחד אחר.

רגשות אשמה נפוצים אצלנו, האימהות, יותר מאשר אצל האבות: לעולם לא די לנו במה שאנחנו עושות, שעשינו ושנעשה בעבור הילדים. תמיד נקבל ציון ‘לא מספיק’ בעיני עצמנו. תמיד יהיה לקטגוריה מה לומר.

זה מתחיל מיד לאחר הולדת התינוק: יצאנו לחתונה והשארנו אותו עם בייביסיטר. בגיל שלושה חודשים נאלץ הקטנצ’יק להיפרד מאיתנו לחצי יום. הזנחנו אותו. חזרנו לעבודה מוקדם מדי, נשארנו בעבודה מאוחר מדי. היינו עייפות וכעסנו על ילדינו, היינו עצבניות והתפרצנו. או להיפך, לא היה לנו כוח, ואז לא כעסנו. לא “היו לנו עצבים”, אז ויתרנו. לא התעקשנו מספיק על ויטמינים. הכרחנו אותם לאכול בשביל השקט הנפשי שלנו. אפשר לערוך רשימת ‘על חטא’ ארוכה, לפי סדר האלף- בית.

אני מאשימה!

אלי בן החמש לא שמע את האזהרות. במקום לאכול בכפית, הוא שיחק בה, עשה ממנה עפיפון, והמרק נשפך על המפה החדשה. את נזפת בו קשות וביקשת ממנו להזכיר לך אם הוא בן שנתיים או שלוש. הוא נעלב והלך לבכות בחדר, אבל את הקשחת את ליבך למען החינוך (והמפה), ואיכשהו המשיך אחר הצהריים הרגיל הלאה. עכשיו הוא במיטתו, יצור קטן ומתוק, ואת צופה בו וליבך נכמר.

זה היה יותר מדי. קראת הרבה על הנושא. את יודעת שבעיות שונות בתקופת הבגרות, אינן צומחות פתאום ללא רקע, הן תוצאה של חוויות ילדות. מי יודע מה עלולה צעקה חסרת פרופורציה, מכה לא מוצדקת או כעס והשתוללות מצידך, לחולל באישיות של הנטע הרך? אשמה.

צללים כבדים מרופפי בטחון מתארכים סביבך, פושטים צורה ולובשים צורה. לפעמים כשאת כועסת, את עלולה להיות מפחידה. גם הגדולה בת השמונה “חטפה ממך” אחר הצהריים מנה שהגיעה לה בצדק, אך היתה יותר מדי “מורחבת”. תוצאה של העצבים שלך באותו יום. עצבים כלליים שאינם אמורים להיות קשורים לחינוך הילדים. אשמה.

אשמה בעברה על סעיף...

קיימים סוגים שונים של רגשי אשמה. הדרגה החמורה של האשמה הורית מתרחשת אצל הורים שנולד להם ילד ש’אינו מושלם’, ילד עם בעיה קלה או קשה, פיזית או נפשית. הורים אלו נוטים להאשים את עצמם: ‘אילו לא הייתי חוטא בחטא פלוני, זה לא היה קורה. אילו הייתי מתנהג יותר בקדושה בנושא פלוני, היה נולד לי ילד בריא’. המחשבות הללו קיימות כמעט אצל כל הורה מסוג זה, בין אם הוא מבטא אותן בקול ובין אם לא. הן נפוצות גם אצל הורים שילדיהם לא הצליחו בתחומי החיים השונים, כולל כאלו שאחד מילדיהם התגרש או שאינו מוצא את זיווגו.

מחשבות אלו יש לעקור מן השורש! הקדוש ברוך הוא, א-ל מלא רחמים, אינו מעניש על התנהגות בלתי הולמת של הורים בפגיעה בילדיהם. ילד שהגיע לעולם עם חיסרון קל, ילד שלא “הולך לו” במשהו, כל אלו הם ניסיונות שה’ מנסה אותנו. השאלה האחת האמורה להישאל על ידינו היא: מה עושים מכאן ואילך? כיצד מתמודדים עם הניסיון באופן הטוב ביותר, באופן שיגרום נחת רוח לבוראנו. הורים שילדיהם מושלמים אינם טובים יותר מהורים שלילדיהם יש חיסרון כלשהו.

דרגת האשמה שנייה היא של הורים שלא נהגו כראוי בילדיהם. באופן אובייקטיבי הם מבינים שעשו טעות: הענישו בצורה מוגזמת, כעסו יותר מכפי הדרוש, הרביצו בחמת זעם. כולנו עושים לפעמים טעויות, וכנראה, אין מנוס מכך. אם כן, מה עושים? ממש כמו בקיום מצוות התשובה: מתחרטים, לומדים מהטעויות וממשיכים הלאה, עם ‘קבלה לעתיד’.

במקרים מסויימים של טעות מובהקת וברורה יש להתנצל בפני הילד. ילד ששומע מהורה: ‘טעיתי הפעם’ - יקבל זאת בהבנה. כשיגדל אף הוא להורה, ידע גם הוא להתנצל.

ועכשיו... האשם מרים ידיים

הסוג השלישי של האשמה הורית מצוי אצל הורים המתהלכים ספוגי האשמה עצמית, לאו דוקא בתחום חינוך הילדים, אלא בכל תחומי החיים. הורים אלו עמוסים בעיות פסיכולוגיות עצמיות שיש לפותרן. חסכים מילדות, חוסר ביטחון עצמי ותדמית עצמית פגומה. עלינו לזכור: עדיף שתעשו טעויות עם הילדים, אפילו טעויות חמורות, אך שתהיה לכם תדמית בוטחת בפני הקטנים - שלא תלכו בקומה נמוכה בביתכם שלכם, אפופי חרטה וחוסר החלטה.

בעבור הילדים, אבא ואמא הם הסמכות שהם זקוקים לה. הדבר החשוב והמשמעותי ביותר בחיים. עליהם להוות משען, משהו שאפשר להיתמך בו בעת משבר. משהו יציב, איתן ובטוח. תדמית זו סותרת דמות שפופה המכה על חטא כל היום!

חשוב לקבוע עובדה מעניינת בתחום זה: כשמישהו אומר: ‘אני אשם’, הוא בעצם מסיר את העול ואת האחריות מעליו. ‘אני אשמה! אני אמא גרועה! אין לי סבלנות לילדים שלי! מה אתם רוצים ממני? אני מודה על האמת, ומכאן ואילך אני בכלא של החטא, מרימה ידיים’... כמה קל להרים ידיים, והתוצאות קשות.

הסתבכות מיותרת

חשבתם על כך, שבעבר, בהעדר כל אותם ספרים עבי כרס, האמורים ללמד אותנו כיצד יש לנהוג בילדינו, לא סבלו ההורים מדקירות אשמה כה רבות, בוודאי לא בקנה המידה  הבלתי נסבל של ימינו?!

מסתבר, שגם כאן, כמו בכל התחומים: ‘מרבה דעת מרבה מכאוב’... עם התפתחותה של הפסיכולוגיה המודרנית והתובנה הפרוידיאנית כי ‘הילדות היא הבסיס לכל’ ו’הקשר הראשוני עם האמא, הוא הבסיס לכל הקשרים בעתיד’ - אנחנו מודעים לאחריות המנטאלית שלנו, מבינים עד כמה הקשר שאנו בונים עם ילדינו הוא קובע ומכריע. הבנה זו גורמת לנו להסתבך ולחוש נקיפות מצפון ורגשי אשמה.

ילדים ‘עוזרים’ לנו להרגיש אשמים, גם על ידי כך שהם פורטים על נימים רגישים בליבנו: “למה אין לך אף פעם זמן בשבילי?”, “תמיד את לא מרשה לי דברים”, “תמיד את לצידה של נעמי”. ועוד קלישאות, שלמרות שהן שחוקות, הן קולעות למטרה.

ילדים מטפחים בהוריהם את הרגשת הכול-יכול, בכך שהם רואים אותם כענקים, היודעים הכול. ההורים הם מספקי הצרכים של הילדים. בלעדיהם אין מי שיאהב אותם, יגונן עליהם, יספק להם מחסה ומזון. מאחר שאין לילד הקטן יכולת השוואה, הוא מייחס להורה שלמות. רק בתהליך התפתחות איטי שמגיע לשיאו בגיל ההתבגרות, מצליח הילד להיפרד מדמות “הכול-יכול” של ההורה.

כולנו רוצים להיות הורים מושלמים, אולם במציאות לא תמיד אנחנו מצליחים ליישם את מה שהתכוונו להיות. למעשה, פעמים רבות אנחנו בדיוק ההיפך מכך: מאבדים את סבלנותנו וגוערים, כועסים, צועקים ומענישים את ילדינו. ואז אנו נתקפים ברגשות אשמה... והיא רק מדרדרת את מצבנו עוד יותר.

ומי הסובל?

אנו, ההורים, הסובלים על מיטת חוליינו, אך גם ילדנו סובל ממחלתנו. רגשות האשמה העצמית של ההורה מייסרות את הילד, לעתים אף יותר מאשר מעשים ‘שגויים’ בחינוך.

ראשית, ילד שהוריו פועלים מתוך רגשות אשמה, עלול להבין שאמנם הוא מקופח ויש לרחם עליו, ואולי אף מגיע לו פיצוי מההורה. זוהי תפיסת חיים מסוכנת...

שנית, ילד שגדל עם הורה החש רגשות אשמה, עלול בצורה פרדוקסאלית להפנים את תחושות האשמה של ההורה ולהרגיש גם הוא אחראי ואשם. הוא עלול להאמין שהוא באמת אשם בכל הדברים ה’נוראים’ שקורים בבית.

הורה רדוף אשמה יגדל ילד רדוף אשמה.

הפסק לדקור את עצמך!

הדרך העיקרית להימנע מרגשות אשמה היא על ידי שינוי האמונות הפנימיות היוצרות אותן. מי שמאמין שהוא אשם, תמיד יחפש את העונש.

מאחר שרגשות אשמה של הורים נובעות בעיקר מהציפייה להיות הורים מושלמים, עלינו להכיר בעובדת האמת שאיננו מושלמים, בהורות. להודות שאיננו ‘כל יכולים’, שהשפעתנו על ילדינו מוגבלת. ככל שנצטרך להיות מושלמים פחות, כן נחוש פחות כעס ואשמה.

טעויות ושגיאות בהורות הן בלתי נמנעות. אנו יכולים להצטייד בכל המידע

הקיים על גידול נאות של ילדים, אך דבר מכל אלה לא ימנע מאיתנו מלאכזב מפעם לפעם את ילדינו ואת עצמנו. משום שגם אנשים בוגרים ומודעים אינם מושלמים, ומשום שקיים פער בין הידיעה לבין ההתנהגות.

עלינו לחשוב בענווה: הקשר בינינו לבין ילדינו הוא קשר לא מושלם, והשליטה בגורלנו ובגורל קרובינו - מוגבלת. מרכיבים רבים משפיעים על התפתחותם של ילדינו ועל יחסם אלינו, מלבד התנהגותנו. במקום לנסות להיות דמות מושלמת, שאיננו מסוגלים להיות, מוטב שנכיר בחולשותינו האנושיות וננסה להיות מי שאנחנו באמת.

מהלך זה בתוספת תפילה לסייעתא דשמיא בחינוך, יצליחו בעז”ה בידינו להיות הורים טובים יותר ואשמים פחות.