המודעה הייתה על הקיר.

לוח מודעות פרסומי במרכז השוק. מימינו, מודעה על סרט החובה הבא, משמאלו, אצבע ענקית היישר מולך, התובעת ממך משהו. תשומת לב, למשל.

למרות הציורים, התמונות, ריח השוק ושאונו, נמשכו עיני העוברים ושבים כבמגנט דווקא למודעה זו, לשלוש מילים מרכזיות: “משמעת - לשם מה?”

“שאלה טיפשית למדי”, סברה שולה, השכנה מהקומה השלישית שליד חנות הדגים, כשהיא מלטפת את התחבושת שעל ידה - מזכרת מהכיסא שהושלך עליה אתמול בכיתה. גם אדון ג’יקובס, שהלך והתקרב לעומתה, כשהוא מיטיב את משקפיו וקורא את המודעה, נפנף במקלו לעברה, קרא בקול צרוד: “מה ז’תומרת לשם מה?” לא לחינם קולו צרוד, הילדים בשכונה אשמים בכך. אפילו המקל שלו אינו מאיים עליהם. עדיף לדבר אל המודעות שבקיר. לפחות הן לא מתחצפות אליו...

כשהתקרבו הזוג שחר ועמם שלושת ילדיהם, הם הסתכלו זה בעיני זו במבט רב משמעות. הם ידעו: הערב הם יהיו שם, בהרצאה.

זכרונו של יום האתמול עדיין היה טרי: כולם ישבו סביב השולחן. אבא ואמא שחר ושלושת הילדים: ניר, יניב ושיר הקטנה, שהיתה עסוקה במוצץ שלה בחדווה רבה. הנושא שגרם להתכנסות הקבינט היה הפעם בעל חשיבות עליונה. הנושא הנידון היה: האם תפקיד ההורים להתערב בחיי הילדים בהכנת שיעורי הבית, ביחסם ללימודים ולמורים, ובעיקר - להופעתם או לאי הופעתם בבית הספר? מה אמורה האם לעשות, כאשר היא מוצאת את הבן במיטה בשעה 11:00? האם היא אמורה להתייחס לכך בסלחנות ובהבנה או שילד בן תשע גדול דיו כדי לדאוג לעצמו?

השאלה העקרונית שהקיפה את כל הנושא היתה: האם הילדים מחוייבים להישמע להורים או שעליהם להתייחס לדברי ההורים ‘כהמלצה בלבד’?

נושא חשוב, אין חולקים. הדעות דווקא היו חלוקות. מה עושים במדינה דמוקרטית כשלנו? - עורכים הצבעה!

ההתארגנות היתה מהירה. זוג הורים, שלושה ילדים (זכות ההצבעה ניתנת מיידית ביחד עם תעודת הלידה). הכלב לא נחשב לצורך העניין. הוא  יצא לחצר להתאוורר.

התוצאות היו ברורות. שלושה ילדים (האצבע של שיר הונפה כחיקוי לגדולים) נגד זוג הורים. הילדים זכו! מה טען כל צד? נשאיר לכם לנחש. דמוקרטיה או לא?!

אתמול, כשסיימו ההורים את הוויכוח מותשים, יצאו לשאוף אוויר צח בחוץ. כבר אז נתקלו לראשונה במודעה.

ההפתעה חיכתה להם במקום. התברר להם שהסיבה למשמעת שונה ממה שחשבו. הסיבה אינה רק מפני שהם הפסידו בהצבעה...

ללא ציות

אולם ההרצאות היה מלא, בקושי מצאו מקום פנוי. האולם הוחשך, ועל המסך הועלתה מצגת: קבוצת חיילים יוצאת לשדה הקרב. החיילים מאומנים היטב, זמן רב התכוננו למשימה. כלי הנשק טעונים. לכאורה, אפשר לזוז קדימה. רק פרט אחד לא היה מושלם; ההדרכה האחרונה חסרה, ההוראות לא היו ברורות...

החיילים פורצים קדימה, מוכנים ליישם את כל מה שלמדו בחודשים האחרונים. הם חדורי רוח לחימה. תאוות נקם של דם חבריהם ההרוגים מירי האויב ממלאת את ליבם. הם ממתינים מעט למתן האות, אך הקשר עם הפיקוד נותק. כל אחד עושה דין לעצמו...

יש שחודרים לשטח האויב, יש גם כאלו שמהססים ונשארים מאחור. חוסר תיאום משווע בין הכוחות: חייל יורה שלא לצורך ופוגע בחברו לפלוגה, שני חומל על זקן, שמאוחר יותר מתברר שהוא איש צבא מחופש, השלישי - הפחד גובר עליו, והוא מתחבא מאחורי קיר, רועד כולו. הרביעי - תאוות הממון גוברת עליו, נכנע לנטיות לבו ורץ לצלם את השטח כדי להשיג תמונה בלעדית לעיתונות...

המסך כבה, האור נדלק. המרצה החל בדבריו: לא ייתכן שימצא צבא ללא משטר וללא ציות. על הפרת פקודה, ואפילו חסרת משמעות, עלולים להכנס לכלא. בחיים האזרחיים ניתן לאבחן בקלות את המנהלים שהגיעו היישר מהפיקוד הצבאי...

המרצה מניח אגודל אצבעו על ליבו ומכריז:

גם באדם עצמו, על כוחותיו ועל יצריו, מתנהלת מערכה: בגוף הקטן שלפניכם מצויים כוחות רבים. הם משולים לחיילים, שללא הכוונה נכונה, עלולים להפיל אותי ואותך אל פי התהום. לא נעים לגלות, מצויות גם תכונות של אכזריות ופראות, דריסה וגריסה, תאוותנות וראוותנות, ועוד רעות רבות. עליך האדם לפתח בעצמך כלים רבי עוצמה, שבאמצעותם תוכל להילחם בכוחות הרוע  ולנצח.  מה הקשר של דברים אלו למשמעת, להיררכיה ולכל נושא המעמדות?

ועדת חקירה

המרצה ממשיך בקול רווי ניסיון מר: הוחלט להקים ועדת חקירה למחדלי הקרב שהצגנו לפניכם! החקירה מתקיימת כאן, באולם, בזה הרגע. תפקיד הוועדה: ללמוד מהמחדלים ולפתח אסטרטגיה טובה יותר, שתביא להצלחת המערכה הבאה. הראשון, בבקשה!

אצבע מהססת הורמה. מר שחר קם: "חייב להיות ברור מי הוא הקובע. לא ייתכן שכל אחד יעשה דין לעצמו!" מטבח ביתו ביום אתמול עמד שוב לנגד עיניו.

המרצה: "אבל מי קובע? מי שמשרת זמן רב יותר, מי שגילו מבוגר יותר או מי ששירת במלחמה הקודמת באותו תפקיד? כאן הכיוון ברור. הצבא מחלק סמכויות, ויש להישמע למי שדרגתו גבוהה יותר".

המרצה מוסיף רטורית: "האם זה מספיק? תארו לעצמכם ששולחים את החיילים לפעולה אווירית בשטח האויב. יש מפקד, יש חיילים. יש גם ציות. אך באמצע הקשר מתנתק וההוראות נשמעות  מקוטעות... מה יקרה?"

המרצה ניגש ללוח וניסח את מסקנות ועדת החקירה כדי שהמערכה תצליח:

א. חייבת להיות חלוקת תפקידים ברורה.

ב. על ההוראות להיות מובנות.

ג. על הציות להיות מלא.

אימון בשטח

המרצה קרב אל הלוח, הסתיר בחולצתו את המסקנות, והודיע: "עכשיו נעבור לדוגמאות מן השטח, מסקנות הן מסקנות. ומציאות היא מציאות". קולו נחלש כשהוא סיפר: בשבוע שעבר הגיע אלי זוג הורים מתוסכל. הם עשו הכול כדי שילדם יצטיין בלימודיו. מדובר בהורים שעובדים קשה לפרנסתם. האב עובד במפעל כ-12 שעות ביום. חלום חיים היה להם שבנם יהיה פרופסור. במציאות הסתפקו בהוצאת דוקטורט, כשהם משאירים לבנם את הבחירה בין רפואה לעריכת דין. אבל מה לעשות, והבן אינו מעוניין בלימודים? חיי המסחר קורצים לו יותר. הוא פתח עסק, שאפילו מצליח, סוגר משא ומתן מדי ערב. הילד עדיין לא בן שבע-עשרה. אבל ההורים חסרי אונים. הם באים להתייעץ. מה הייתי צריך לומר להם?

הרחשים שנשמעו בקהל, הפכו לסוערים. אישה אחת מסוף האולם לא יכלה לעצור בעצמה, ושאלה בקול: אדוני, גם לי יש שאלה. אני אם חד-הורית. עברתי חיים לא קלים. יש לי בת יחידה בת עשר. כל חיי חייתי בדוחק, אבל היה לי חלום: להיות פסנתרנית. לעצמי ויתרתי מזמן, שכן לחץ החיים עשה את שלו. אבל לפחות אם לא אני, אז הבת שלי! עכשיו אני חולמת עליה. רואה אותה על בימה באולם גדול. מה לא עשיתי בשבילה? שנים אני חוסכת כל שקל, לוקחת על עצמי מחוייבויות עצומות, עד שקניתי לה פסנתר. ומצאתי את המורה הכי טובה, אבל הילדה שלי, וכאן קולה נשבר - היא לא רוצה. מעדיפה לשחק מאשר לנגן. מה אני עושה איתה?

הנהונים נמרצים. הקהל הרכין ראשו קדימה.

המרצה ניסה להיות זהיר, אבל נותר מחוייב לאמת: גברתי, אני מבין אותך מאוד. באמת אין זה קל לחלום כל החיים על משהו, ולא להצליח לממשו. כשאתה נותן לילדים את כל התנאים להצלחה, והם מפנים את הראש, כאילו אומרים לך: “לא איכפת לנו”. 

בואו נעשה אבחנה: הילד אינו מחוייב לנגן על פסנתר, אם לא יאהב את צליליו, וגם לא להיות דוקטור כשברצונו להיות סוחר, אין אלו ערכי אמת מוחלטים.

כאן היא נקודת ההבחנה המהותית: החינוך לא נועד להנחלת ערכים החשובים בעיניו הפרטיות של המחנך או של ההורה. החינוך מיועד להנחלת ערכים כפי שקיבלנו ישירות מה', ערכים שניתנו להורים להנחיל לבניהם.

אמנם, זכותו של כל הורה לשאוף לכך שבניו יחשיבו את הדברים החשובים לו, יגשימו את חלומותיו, אך הבן אינו חייב להצמד לפנטזית ההורה, למרות שלפעמים זה כואב מאד. היכולת והזכות להשתמש בסמכותם כהורים, נוגעת רק לסיבה שאליה הם הוכשרו:

תפקיד ההורים לחנך לרצון ה’. גם הם עצמם מצווים לקיים את רצון השם, גם כשלא נוח להם. 

במצב זה, הילד רואה שהוריו עצמם מקיימים את דרישותיהם ממנו. גם הם מברכים על האוכל, גם הם נוטלים ידיים לסעודה. החינוך העיקרי נובע מהדוגמה האישית שממחישים ההורים. כשהמחנכים מקיימים את המצוות מפני שכך הוא רצון ה’, ניתן לדרוש גם מהחניך שיעשה אותם דברים, גם כשעדיין אינו מבין אותם.

זוהי פסגת החינוך שאליה עלינו לשאוף.

זהירות!

המרצה אסף נשימה עמוקה, נתן לקהל כמה דקות לעכל את הנאמר, ואז הגביה את קולו, מבקש להשמע היטב. זוג הורים הגיע אלי עם בתיה, בתם בת האחת עשרה. ההורים התלוננו על חוסר סדר, על חוסר אחריות, על תלונות מבית הספר, על תוקפנות כלפי החברות בכיתה ועוד כהנה וכהנה. לאחר שעמדתי על מהות בעייתה של בתיה, החלטתי שהיא זקוקה לקבלה של תחומי אחריות בלעדיים לה. עיצבתי עבורה תרגיל שבו יהיה עליה לדאוג לכך שהכיור החלבי יהיה נקי עד לשעה מסויימת. כמו כן החלטנו מה יעשו ההורים אם הדבר לא יתבצע.

הרעיון מצא חן בעיני האם. ששאלה אותי לפתע האם ניתן יהיה להוסיף גם את הכיור הבשרי למשימה...

על הלוח נכתבה שורה נוספת, בתוך מסגרת עבה: כלל זהירות!

המשמעת היא כלי חינוכי שנועד לטובת הילד. יש להיזהר ביותר מלנצל כלי זה לצרכים אישיים.

אני שב וחוזר ומזהיר: מותר בהחלט וחשוב ביותר שילד יעזור בבית. ויותר מכך, פינוק יתר פוגע בילדים. אך אין לערב בין חינוך למשמעת לבין שימוש בילדים ככלי עבודה זול. לא כל פעולה שאתם רוצים שהם יבצעו כלולה בחינוך...

בן חורין אמיתי

ההרצאה ממשיכה: בחג הפסח חגגנו את יציאתנו מעבדות לחירות. רק עתה הזכרנו את העבדות והכניעה כלפי ה’. מהי החירות שאנו חוגגים?

התשובה היא שבמסכת אבות (ו', ב') נאמר: "אין לך בן החורין אלא מי שעוסק בתורה". לכאורה, נראה להיפך; העוסק בתורה והשומר את מצוותיה מקבל עליו מרות, משטר, ציות לחוקים הנוגדים לא פעם את נטיות לבו.

כאשר תעיר אדם השומר תורה ומצוות בליל שבת באמצע הלילה, גם אם הוא בקושי ייזכר בשמו, הוא יימנע מלהדליק את האור. האיפוק הפך להיות טבעי. אותו אדם, אף אם הוא רעב, יגדור את עצמו ויימנע מלאכול אוכל שאינו בהכשר המתאים. ההתגברות היא חלק מחייו. הוא בן חורין אמיתי - לשלוט על גופו ופעולותיו.

אדם הממושמע לכללים חיצוניים, לומד להפעיל סמכות פנימית, להיות שליט על עצמו.

ראיתם פעם ילד שומר מצוות מקבל סוכריה מאדם זר? זוהי הצגה חיה לסמכות פנימית: הוא מקדים ומצהיר ש”אמא לא מרשה לקחת כלום מזרים”. לאחר שנושא הזרות נפתר באופן חיובי, הוא מסובב את הסוכרייה לכל כיוון אפשרי בחיפוש אחר חותמת ההכשר, בהמשך הוא מברר אצל אביו אם ההכשר הזה מקובל עליהם, וכתוספת לכך הוא בודק שאינה חלבית אם הוא אחרי ארוחה בשרית. ואם אין מדובר בליל שבת לפני קידוש, הוא מכניס אותה לפיו. כמה הגבלות!

ברור, שכאשר יגדל ילד זה וירצה לחנך את עצמו לשבת שעות וללמוד, הדבר יקל עליו בהרבה.

תועלת תפקודית

עתה, נעבור לתועלת נוספת של המשמעת, זו שהיתה ברורה לכם מלכתחילה. אם תרשו לי להמר, הגביה את הטון, נדמה לי שרוב הנוכחים באו לכאן כדי לשמוע דווקא על כך.

המרצה הוסיף ורשם על הלוח: תועלת פרקטית - תפקודית.  ראשים רבים הנהנו בהסכמה.

נציג ממלכת הדמוקרטיה עלי אדמות יושב בביתו, ראשו שקוע בניירת, והוא עסוק בתכנון אסטרטגיה חדשה למלחמת חורמה בכל הוגי הדעות הטוענים נגד שיטתו. לפתע נשמע קול משחק ילדים מלמטה. הוא פותח את החלון ושואג: “ילדים - הביתה! לפחות בין השעות שתיים לארבע שיהיה כאן שקט!”

הרעש שהטרידו נפסק, אך הריכוז ממנו והלאה. הוא מוציא סיגריה ושואף עשן מלוא ריאותיו. מהבוקר(!) לא באה לפיו אפילו פיסת סיגריה. מקרה נדיר. מה לעשות, ובמקום עבודתו המחקרית העוסקת, כמובן, בשוויון, אסור לעשן.

לאחר מכן הוא יוצא למפגש חיוני עם הוגי דעות נוספים. כן, הוא נוהג בצד ימין של הכביש, ממתין ברמזור אדום, לא חותך מסלולים ונוהג לפי כל הכללים. מעניין? למה לא יביע את דמוקרטיותו גם בכביש? ואם מתחשק לו לעשן, ודווקא בלובי.

כולנו מבינים שכדי ליצור מסגרת חיים נורמטיבית, עלינו לציית לכללים מסויימים. במקרים רבים אנו גם ממציאים חוקים וגם משנים אותם בהתאם לנסיבות.

גם הילדים זקוקים לסדר. כל אם מזהירה את ילדה: “אל תרד לכביש!” או: “אסור להכניס יד לאש!” הגם שהוא משתוקק לגעת בגועש הצבעוני. היא אפילו תאמר: “אינני מרשה יותר משני ממתקים ליום”, במיוחד לאחר שאתמול סתם רופא השיניים את החור השביעי במספר.

הילד, מבין שבכביש יש חוקי התנהגות מיוחדים, בבית חוקי התנהגות שונים ובכיתה יש לקום כשהמורה נכנס לכל מקום - יש את חוקיו לכל מצב ולכל זמן.

תועלת נפשית

נחזור אל החיילים שהצגנו בתחילת ההרצאה. הפעם הקבוצה מחונכת יותר, אחר ההרצאה ששמעה כאן, היא יוצאת לשטח ממושמעת לכללים. לפתע, נראה שלט: “עצור! גבול לפניך!” הם יודעים שמכאן הדרך ממוקשת ועליהם לנקוט את כל אמצעי הזהירות.

כעת חלוקת התפקידים מסודרת. ההוראות בה ברורות. התכנון, העול וכל כובד המערכה מוטלים על מפקדם. עליהם מוטל רק לציית לפקודות.

יוצא למערכה יום יום, סוערים בו כוחות שונים: רגשות, יצרים ודחפים. הוא מופקד על כוחות נפשו. קשה לו! להשקיט, להחליש ולנצח. הוא צעיר מכדי לנהל מערכה כזו בכוחות עצמו. הוא חש שיש בנפשו כוחות הרס, אך אינו יודע באלו כלים יצליח להתמודד מולם. זה מפחיד אותו. הוא זקוק לאמצעי הגנה.

הגבולות הם אלו שנותנים לו את תחושת הביטחון.הבית משרה אווירת ביטחון. ארבע קירות, גג וגבולות-הפרדה מן הרחוב. בתקופת ההתנתקות סבלו המפונים מבתיהם, אפילו אלו שעברו לבתי מלון, סבל רב. למרבה הצער, הדבר אף גרם לפירוק משפחות. המשפחה זקוקה לגבולות המשרים ביטחון ופרטיות. כאשר הדפנות רעועות או כשהרגשת הביטחון נסדקת, החשש מחבל בבריאות הנפש.

הילד זקוק להגנה. בכוחך, כוח ההורה, לספק לו זאת באמצעות גבולות בטוחים. איך ידע הילד שהם יציבים?! - אל דאגה, הוא ינסה אותך!

כאשר ילדך, בן השנתיים ופחות, מבקש ממך דבר מה ונתקל בסירוב, מייד הוא שולח ‘חיילים לשטח’ לבדוק עד כמה העניין רציני. הוא מייבב, משתולל, נשכב על הרצפה, בועט ומרים קול זעקה גדולה ומרה.

נכנעת? חבל! פגמת בתחושת הביטחון שלו. זה היה טסט. הוא רצה לבדוק את מידת חוזקו של ההורה הניצב מולו ונתקל באכזבה מרה מאוד.  יותר אין לו על מי לסמוך. הוא, הילדון בן השנתיים, חזק ממך, המבוגר. הילד ניצח בקרב, אך למעשה, הוא הפסיד במלחמה.

השעה התאחרה. המרצה סיכם: אנו עומדים לסיים, אחזור על הקו המרכזי. הוא ניגש ללוח וקרא שוב: חלוקת תפקידים ברורה, הוראות מובנות, ציות מלא.

אם תשתמשו בכלים אלו, המהווים חלק חשוב בנדבכים המשמשים יסוד לבניית המשמעת, סביר להניח שהכנתם את הרקע להשלטת המשמעת בביתכם.

אתן לכם טיפ נוסף: גם לנו חשובה מאוד תחושת הביטחון שמעניקים הגבולות. אדם שמחליט "לעשות דיאטה", אך אינו קובע גבול ברור של כמה, איך ומתי, אלא מחליט רק "באופן כללי" להוריד במשקל, מגלה לתדהמתו, שכלום לא קורה. המשקל משטה בו... אם הוא רוצה לעבוד נכון, עליו להחליט על זמן התחלה (מרגע זה!), לקבוע בצורה ברורה את סוגי מאכלים ואת הכמויות שיאכל מהם, להזהר מלהכניס הביתה ממתקים מסוימים או מלגשת למקרר בשעות אפלות באין רואים...

אנו זקוקים לגבולות בטוחים ויציבים. אם אתה משנה בכל יום את הגבולות מחדש, לעולם לא תגיע למטרתך. מלבד התוצאה העגומה שלא הצלחת לממש את מטרתו, תהיה עסוק בבזבוז אנרגיה על מאומה.

לעומת זאת, כאשר החלטותיך נקבעות ונשמרות וסדרי העדיפויות נהירים, החיים תכליתיים בהרבה, ואתה מצליח לממש יעדים משמעותיים יותר.