קול נפץ מזעזע. אמא נזעקת בבהלה ומגלה כי האגרטל האהוב עליה ביותר הפך לרסיסים. קשה לחשוב באותו רגע על הילד הרועד, המתחבא בפינה, ולהזדהות עם מה שגרם לו לשבור בטעות" את החפץ היקר. כל שכן לרחם עליו ולמחות את דמעותיו. קורה שהכעס עולה והמילים "בורחות" מהפה בלי שליטה... אבל תארי לעצמך שבמקום מטר גערות, אמא נושמת עמוק ומניחה יד מרגיעה על כתפו הרועדת של הילד.  זוהי אמפתיה במיטבה. שני הצדדים יוצאים ממנה נשכרים לטווח הארוך. הורה המסוגל לשלוט בכעסו ולהבין ללב הילד גם ברגעי מצוקה, יזכה לכבוד ולהערכה.

ילד כמעט אף פעם אינו מבין מדוע אילצו אותו להפסיק באמצע המשפט בספר המרתק שלו, או לזנוח את משחקו כאשר עמד סוף סוף לנצח. הוא הולך לישון מתוסכל וממורמר.

כשילדך מתעקש לא להכין שיעורי בית, כיצד את מגיבה? האם את מבהירה שהינך מבינה את קשייו? או שאת מעמיסה עליו רגשות כעס, אכזבה ותובענות?

סיטואציות לא נעימות כאלה עשויות להפוך להזדמנויות פז שתוכלי לנצלן לחיזוק הקשר בינך לבין ילדך. זה בדיוק העיתוי להפגין כלפיו אמפתיה הורית" - להיכנס לנעלי הילד ולהבין מה עובר עליו. לקלוט את רגשותיו ואת מחשבותיו, גם כשהוא אינו מבטא אותם בבהירות. להתעלם מרגשותיך האישיים בשעת עימות ולהבין מה מניע את ילדך למרוד או להתעקש.

התנהגות אמפתית עומדת למבחן כמעט בכל רגע. נניח שאיבדת את הילד במרכז קניות הומה, אחרי שהתרית בו לא להתרחק ממך. כאשר בשעה טובה מוצאים אותו, הנטייה הטבעית היא לשחרר את קיטור החרדה בשיחת מוסר, שכמובן, לא תישא פירות ברגעי בהלה משותפים.

הרבה יותר יעיל לשלוף את הרגש האמפתי, לחשוב מה עבר עליו בזמן החיפוש מורט העצבים ולחלוק עימו את רגש ההקלה שלך כאשר מצאת אותו. תגובה אמפתית תסייע לילד ליישם את הלקחים ולהבין לליבך כשם שאת הבנת לליבו.

יש שתי דרכים איך לבטא אמפתיה הורית: מילולית ובלתי מילולית. המילולית: בוודאי היה מאכזב מאד לקבל ציון כה נמוך"... והבלתי מילולית - באמצעות חיבוק, ליטוף ומגע. כל גיל והתגובה המתאימה לו.

בגיל הרך אמפתיה הורית באה יותר לידי ביטוי בתקשורת בלתי מילולית. די שההורה יתכופף אל ילדו, כאשר הוא משוחח עימו ויביט לתוך עיניו בדברו, כדי לתת לו תחושה טובה, אפילו בממד הפיזי. די שייתן לו חיבוק אוהד כשהוא עצוב או מרוגז, כדי להקל עליו. ככל שהילד גדל, חשוב שהאמפטיה תתבטא בדרך מפורשת יותר. קרי, בדיבורים מפורשים. אין כמו מילים מעודדות ויורדות אל מעמקי הנפש, כשהילד נתון במצוקה. כשהאם מצליחה להמנע מתגובה כועסת, כאשר ילדתה מסרבת ללכת לבית הספר, ובמקום זה היא אומרת: את בוודאי פוחדת מהמבחן שמצפה לך מחר, בואי נחשוב איך להתגבר על כך. ההרגשה כי אוהבים ומבינים אותה, תלווה את הילדה לאורך שנים ותישאר חקוקה בה.

כמובן, אפשר לשלב בין השניים. לשים יד מנחמת על כתף הילדה, וגם לבטא במילים את גודל ההזדהות עם מצבה. אין שיעור להתגלות האמפתית במלואה כאשר הורה מסוגל להעניק חיבוק אוהב לילד שנכשל, וגם לומר בכנות: לא נורא! אתה בוודאי כועס על עצמך, ואולי גם חושש  שאכעס עליך, נכון?"           

בין אמפתיה לענישה

אמפתיה כנה תורמת להתפתחות הכללית והאישית של הילד בצורה שאין לשער. כולנו זקוקים לה. הילדים, בשל חוסר ניסיונם, זקוקים לה ביותר בפרט ברגעי בדידות, כאב, כאשר נוחתים עליהם רגשות מעיקים של אשמה, דחייה ונחיתות. במיוחד כשעוללו רע ופעלו נגד ציפיות ההורים.

ילדים אינם מסוגלים לזהות בכוחות עצמם את רגשותיהם העמוקים, במיוחד את אלו השליליים. הם זקוקים לעזרת הסביבה שתעשה זאת בעבורם. ילד עשוי להתנהג בעצבנות יתר יום לפני מבחן או לפני טיפול של רופא השיניים. אם יהיה בקרבת הורה אמפתי שיאמר לו: אתה בודאי נרגש מהמבחן מחר (או מהביקור הצפוי לנו)", הוא יבין את התנהגותו ויוכל להיטיב לעצמו.

האמפתיה בגיל הילדות הופכת את הילד לטוב יותר. כאשר הוא יחוש שהוריו מבינים אותו ומתייחסים אליו ברגישות, הוא יהיה נוח יותר להשפעה ותמיד ישתדל לבוא לקראתם ולשמחם.

אמפתיה במצבי לחץ

בדיוק ברגע שהתחלת לשטוף את הרצפה, יש לילד אלף ואחד סידורים בוערים באזור. בדיוק כשהתחלת שיחת טלפון חשובה, הילדה נזכרת בכל השאלות ה'פילוסופיות' ומגלה נוכחות מוגברת בסביבה.

יש הורים המתקשים לגלות אמפתיה במצבי לחץ רגשיים. הם אינם מודעים לכך שקשה לילד להיפרד מגירויי היום ולצעוד למיטה או שהוא פוחד מחושך ומנסה לדחות את מועד ההשכבה ככל יכולתו.

יש גם כאלה שנוטים לפתור את הבעיה הרגשית במהירות מרבית: זה בכלל לא כאב לך, אתה סתם עושה הצגות. לך לישון והכל יעבור!" לפעמים זה עובד, לפעמים מהר מאד. אבל קשה לשער אילו משקעים ייוותרו בנפש הילד לטווח הארוך, גם אם באופן חיצוני נדמה שהשלים עם הדברים.

סיבה נוספת היא אי התחברות של המבוגרים אל העולם הילדותי. אמנם כולנו עברנו אותם חוויות וקשיים, הגבנו בצורה כזו או בצורה שונה, אבל התנסויות העבר פרחו מזכרוננו. עתה, כמבוגרים, אנו מתקשים להזדהות עם הפחדים ועם התסכולים של ילדנו. מה לעשות שגם אנחנו כילדים העדפנו לשחק על פני הכנת שיעורים.



נציע דרכים מעשיות שישפרו את יכולת האמפתיה ההורית:

1. נסו לשחזר חוויות ילדות דומות לאלו שעוברות על ילדכם, למשל, כישלון בבית הספר, ציון שלילי וכד'. היזכרו בויכוחים שהיו לכם בימי ילדותכם, ויכוחים שהסבו לכם כאב וחוסר ביטחון רב. לעתים ילדים סובלים מכעסים ומעונשים, וגם אינם מבינים בדיוק מהי מטרת העונש.

2. נסו להבין באופן אובייקטיבי את התנהגות ילדכם, וגם ללמוד מה מצופה ממנו בכל גיל וגיל, כדי להפריד בין צרכיו האישיים של ההורה לצורכי הילד. באופן זה תיווצר הבנה נכונה והילד יקבל כתף תומכת.

איך מחנכים ילדים לאמפתיה?

מאיזה גיל אפשר לפתח ערכים אמפתיים? ממתי אפשר לדרוש מהילד להזדהות עם סבל ומצוקה?

למעשה, מדובר בתהליך של רכישת מיומנות שמתפתח בהבנת הזולת שמתגבש עם השנים. מילדים קטנים אין טעם לתבוע רגשות הבנה כאלו. מחקרים מעידים שרק לקראת גיל שש מתפתחת יכולת אמפתיה אמיתית אצל ילדים. היא מתבטאת ביכולתו של הילד לחוש בסבל של הזולת ולקלוט רגשות של ילדים אחרים, גם כאשר אינם מבטאים אותם באופן ברור.

יכולת אמפתיה מופשטת יותר, כלומר, יכולת לחוש רגשות גם של אנשים רחוקים שאין רואים אותם, מתפתחת רק לקראת גילאי 10-12 בנות בגילאים אלה אמפתיות יותר מבנים.

ילדים אמפתיים הם ילדים המסוגלים לגלות הבנה לרגשות או למחשבות של ילדים אחרים. כאשר ילד מתעניין מה קרה לילד השני שנראה עצוב, כאשר הוא מתאמץ להביא שיעורים לילד חולה ומוכן להתחלק בסוכריות האחרונות שנותרו בחבילה, הוא בעצם מגלה אמפתיה לילדים בני גילו.

שלב מתקדם יותר הוא גילויי אמפתיה של ילד קטן למבוגר. עליו לנסות להזדהות עם המבוגר הגדול ממנו, ולהבין מה הוא חושב ומרגיש. כך קורה לילד המבקש מחבריו לשמור על ניקיון בבית, כי אימו מקפידה על כך, מתעניין מה קרה לסבתו, רק משום שצליל קולה בטלפון נשמע קצת חסר חיים, ומציע עזרה מיזמתו לאימו הלחוצה בהכנות לשבת.

מדוע כה חשוב לפתח בילד אמפתיה? ילדים אמפתים נהנים יותר בחברה וחווים פחות תסכולים. הם יהיו אלימים ותוקפנים פחות בגלל רגישותם לכאב ולסבל הזולת, וגם יספגו פחות עלבונות, כי ידעו לפנות לחבריהם באופן מעורר אמפתיה והזדהות.  

פיתוח אמפתיה

1. לימוד קוגניטיבי - ללמד את הילד ערכים אמפתיים, כמו התחשבות בזולת. להימנע מהטחת האשמות והטפות בנוסח: אתה כל כך לא מתחשב, כמה פעמים אמרתי לך שצריך לדבר בנימוס לגדולים ממך? אינך מקשיב כלל!"

2. לימוד התנהגותי - להנחות את הילד בכללי אמפתיה מוגדרים כגון: איך להמתין בנימוס בתור, להתחלק עם חברים במשחק ולפנות מקום באוטובוס למבוגרים. לא רק להסביר באופן תיאורטי, אלא לספק דוגמאות מעשיות שיסייעו לילד להבין מה נדרש ממנו.

3. לימוד רגשי - ללמד את הילד לזהות רגשות מצוקה אצלו ואצל זולתו. אפשר ללמוד זאת באופן משעשע אם יושבים, לדוגמה, על ספסל ברחוב, עוקבים אחרי הבעות הפנים של עוברים ושבים ומנסים לנחש מה מצב רוחם.

4. שימוש באמפתיה כפיתרון לבעיות במשפחה - ללמד את הילד להתייחס לרגשות של בני משפחה ולא להתעלם מהחלש. אם, למשל, יש אחות קטנה שנדחקת תמיד לשוליים וחשה מתוסכלת כי לא מסכימים לשתפה במשחקי הגדולים, חשוב ליזום שיחה עם הילד ולהעמידו על מצוקתה ועל הצורך להבין לליבה.                                                                   

5. לימוד על ידי הדגמה - לנצל את נטיית הילד לעקוב אחר התנהגות ההורים ולחקותה, כדי להוכיח דאגה לסביבה הקרובה והרחוקה. אם ילד מגלה אמפתיה ביחסם של הוריו לשכנים, לבני משפחה, לילדים ואפילו לקבצן ברחוב, ורואה שהוריו מצליחים להתעלות על שיקולים אישיים ולהבין למה המנהל צעק עליהם או מדוע ניתק החבר קשר, הוא ילמד ליישם זאת בעצמו.                                                                   

אמפתיה שלילית

גם לאמפתיה יש גבולות ברורים. הגזמה בניסיון להבין ולהרגיש את הילד, תוך התבטלות עצמית טוטאלית, מביאה לתסכול ולתוצאות הרסניות. הורים רבים מפרשים בטעות את הצורך בהבנה הרגשית של הילד ככניעה לדרישותיו. נדמה להם שכדי להוכיח לו עד כמה הם קשובים, דואגים ויורדים לעומק כוונותיו, עליהם לוותר כליל על ערכיהם, להפסיק לגעור, לדרוש ולחנך. זוהי טעות!

חייבים לעשות את האבחנה ולהפנים שלהבין אין פירושו להסכים ולהיכנע. אפשר להיות הורה רגיש וחם מאד, בלי להיות כלי שרת בידי הילד. אין כל סתירה בין השניים!                             

סוג אחר של אמפתיה שלילית נמצא אצל הורים הסבורים כי הם כה מבינים את ילדיהם, עד שהם יכולים לקבוע ולהכתיב להם כיצד יחושו וכיצד ינהגו. הם כופים על הילד את תפיסותיהם כבוגרים כמו: אין לך מה לפחד מחושך, זה לא הגיוני!"

אמפתיה הופכת להיות שלילית, כאשר עוברים את הגבול הדק בין הזדהות לבין אמפתיה. בהזדהות נכנסים לנעלי השני והופכים אותן לשלנו. באמפתיה נדרשים להיכנס לנעלי הזולת, אך צריך לדעת לחזור לאחר מכן לנעליים שלנו.                        

האיזון הדק המתחייב בין חינוך טוב לבין אמפתיה הוא הדרך הנכונה ליצירת אופי מבין ואוהב.