מעמד הכרזת עמלק כאויב נצחי, מספר אחד של העם, היה דרמטי. לאחר מערכה כוללת שניהל אויב זה נגד העם במדבר, השמיע משה את דבר האלוקים:

"כתוב זאת זכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות י"ז, י"ד).

לכאורה, כל מה שקרה באותו יום במדבר, היה ניסיון סרק להילחם בישראל. הקרב הקצר נמשך יום אחד בלבד, מבוקר עד ערב. רישומו לא נחרת בזיכרון ההיסטורי של עמי תבל באותם ימים, כמערכה חשובה במיוחד. גם עם ישראל כעם לא נפגע ממנה קשות. אך דווקא מלחמה חסרת ערך זו, הפכה לטראומה לאומית אשר אין לשכוח אותה לעד. דווקא אויב זה, שלא הצליח במזימתו, הוקע כאויב מספר אחד!

אתה עומד ותוהה, מנסה להבין. ברצונך לחדור למשמעות העמוקה, המעניקה את הפרופורציות הנכונות למאורעות ולמעשים.

מה היתה המוטיבציה?

שני פסוקים בתורה אוצרים בקרבם את סוד השנאה הגדולה של אותו עם כלפי ישראל. במילים ספורות, מקופל שם סיפור האמת על מלחמת עמלק. סיפור מיוחד, יוצא דופן, שאין לו אח ורע בתולדות מלחמות העמים.

זו היתה מלחמה טהורה מיצרי כיבוש, טהורה משאיפה להרחיב גבולות מדינה.

ההתקפה על ישראל נערכה "בדרך" (דברים כ"ה, י"ז), כשהקרקע היחידה מתחת לרגליהם היתה המדבר הלוהט והשומם. חסרו בה כל הסממנים המקובלים של מלחמת מנע נגד אויב.

לא קדמה לה כל התגרות מצד העם היהודי. הם לא עשו דבר שיכול היה להעלות את חמתו של עמלק. לא היו בין שני העמים גם כל ניגודי אינטרסים, המזמינים התנגשות. סתם כך, "אשר קרך בדרך" (שם י"ח). ארבע מאות פרסה עבר עמלק ממקום משכנו אל המדבר, ובלבד שיוכל להציק לישראל. לא כדי להפגין עצמה, לא כדי להוכיח לחדשים שמקרוב באו מיהו  הקובע באזור. מה גם שבעת הקרב עצמו, נהג עמלק בשיטת "פגע וברח", ולא התייצב כאויב בשער.

אופיו של האויב עונה בדיוק להגדרת "לא ירא אלוקים" (שם). לא דבק בו מאומה מערכי הרוח, כך שגם הדת והאמונה לא היו מניעיו במלחמה.

השאלה חריפה עוד יותר:

מה 'הקפיץ' אותו משלוות ארצו כדי לחצות את המדבר? מה גרם לו לסובב על פתחי העמים ולהקים קואליציית מאבק נגד העם אשר זה עתה זכה לחירות?

מה היתה, כפי ששואלים היום, המוטיבציה שהניעה את עמלק?

כאמור, חטאו של עמלק מתקשר למילה "דרך": "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך" (דברים כ"ה, י"ז-י"ח). וכן נאמר בנביא: "כה אמר ה' צבא-ות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים" (שמואל א', ט"ו). הלא דבר הוא?

בדרך להר סיני

כשהיה עם ישראל "בדרך", לאחר קריעת ים סוף, בדרכו אל מעמד הר סיני, בדיוק בפרק זמן זה הופיע עמלק. מטרתו היתה להשמיד את העדים המעידים על מציאות ה', לגרום לביטול האמונה, למנוע מהם להגיע לדרגת העדות בהר סיני.

הוא בא לאחר קריעת ים סוף, כשהם בדרך להר סיני. בכך הוא ניסה ליצור נתק בין שתי חוליות אלו, שבחיבורן היה העולם מגיע לתיקונו המושלם.

עצם הופעתו של עם ישראל בעולם, היא שהציקה לעמלק.

עמלק חש בסכנה של הנוכחות החדשה. היא הפריעה לו. האפשרות ששבטי עבדים החלו בחיי חופש, נשאה בחובה ניצנים של מהפכה, שעמלק באופיו לא יכול לחיות איתה.

הבשורה שבישרה את גאולת ישראל, האמת של שוויון כל בני האדם לפני האלוקים, הזכות שהתגלתה לפתע, זכות של כל אדם, של כל עם, להיות בן חורין - לא נתנו לו מנוח. הן ערערו את כל מוסכמות החברה שלו ואת מושגיה. הן העמידו בסכנה ממשית את משטרי העבדים כולם.

עמלק החליט להילחם בתופעה החדשה! הוא ידע במלוא הבהירות, שאם יחיה עם ישראל, אם יתפשט מוסרו - עולמו שלו יחרב. חושיו הורו לו, שאין מקום לשני העמים עלי אדמות...

על כן, הוא יצא למלחמה - לחנוק את המציאות החדשה בעודה באיבה!

בהיותו מייצג את החומריות, את הכוח האלים בעולם, הוא לא סבל את עצם מציאותו של עם רוחני בתבל. הוא ערך את ההתקפה הראשונה בעולם נגד הרוח, הצדק והמוסר.

דרכיה דרכי נועם

בשבת שלפני פורים קוראים את "פרשת זכור" (דברים כ"ה, י"ז-י"ט): "זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך, בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך את כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוקים. והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".

מצווה זו דורשת התבוננות. כל מצוותיה של התורה חתומות בחותם של חסד ושל רחמים. הכתוב מעיד (משלי ג', י"ז): "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום". והנה, לפנינו מצווה הבולטת בחוסר הרחמים שבה.

עמלק התנכל לישראל בדרך בצאתם ממצרים. אך התחיל עם ישראל את צעדיו הראשונים כאומה, וכבר ביקש עמלק להכות בו. אולם עמלק הרי לא היה היחיד. מימות עולם מלאים ספרי ההיסטוריה בשנאת ישראל. לכאורה, עמלק גם לא היה הגרוע שבכולם. לעומת השחיטות, הרדיפות והטביחות שסבלנו מאומות אחרות, לכאורה, עמלק "רק" הכריז עלינו מלחמה...

זאת ועוד, התורה מעידה (דברים כ"ה, י"ח): שעמלק לא הצליח במלחמת פנים אל פנים, הוא רק זינב בנחשלים שבעם. 'הצלחתו' לא היתה מרשימה. ולא עוד, אלא שעם ישראל, בראשותו של יהושע בן נון, הצליח להביס את עמלק, כפי שנאמר (שמות י"ז, י"ג): "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". אם כן, כיוון שגמולו של עמלק הושב לו בראשו, מדוע נשמרת עברתו לנצח?

ראשית גוים עמלק

התשובה מבוארת בנבואת בלעם (במדבר כ"ד, כ'): "ראשית גויים עמלק, ואחריתו עדי אובד". חטאו הגדול של עמלק מתבטא בעובדה שהוא היה הראשון שניסה להרע לישראל, הוא היה "ראשית גויים". לכן, נחתם גזר דינו: "ואחריתו עדי אובד".

אילו רק חטא היה בכפו של עמלק, ניתן היה לסלוח לו. גם על עוון חמור מאד כשפיכות דמים יכול הקב"ה למחול. עדות לדבר היא קין, שלמרות חטאו החמור, הוא ערך תשובה ונסלח לו, לפחות חלק מחטאו.

רש"י מביא על מעשהו של עמלק משל: משל לאמבטיה רותחת, שאין כל ברייה יכולה לרדת לתוכה. בא בן בליעל וקפץ לתוכה. אף על פי שנכווה, קירר אותה בפני אחרים.

העולם שלאחר מלחמת עמלק לא היה אותו עולם שחי בתקופה שקדמה למאורע זה. עד המהלך הזדוני של עמלק, הכירו הגויים שעם ישראל הוא עמו החביב של ה', וכל הנוגע בו כאילו נוגע בבבת עינו של מלך מלכי המלכים. עמלק ניסה להוכיח שמלחמה בישראל היא דבר שבהישג יד. אמנם, התגלה שסופה של מלחמה כזו הוא כישלון, והתנכלות לעם ישראל אינה משתלמת, אולם היא אפשרית. עמלק יצא מאותה מערכה כשהוא חבול, אבל החום של האמבטיה הצטנן. העם העמלקי יצר פתח לעמלקים שבכל הדורות לבוא בעקבותיו.

אמנם עמלק נענש ונוצח, אולם גרורותיו נשארו. כל האנושות סובלת מהם. מכיוון שמעשיו ממשיכים לעשות פירות, אין אנו רשאים להתעלם ממעשיו. מלחמת החורמה נגדו חייבת להימשך. אנו שואפים להחזיר לעולם את צביונו הקודם. שמץ כלשהו שנותר מזיכרו עלול להוסיף רשע בעולם, על כן, עלינו להתחקות אחר שורשיו ולבערם.

הרע שהפך לשיטה

הרע הנמצא בבריאה אינו שיטה! הרע נברא בעולם כדי לשמש מכשול לאדם, במטרה להפיק ממנו את המיטב בהתגברו על המכשול. כשהאדם מתאמץ להתגבר עליו, יוצאים כוחותיו אל הפועל. הרע הוא אמצעי שעל ידו ניתן להגיע לשלמות עצמית, המושגת על ידי הבחירה.

עמלק לקח את הרע והפך אותו לשיטת חיים. ל"רע" כשיטה אין מקום, ומי שדוגל בה, אין לו זכות קיום.

העולם נבהל ונחרד כאשר שמע על גבורת ה' ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. אמנם הבינו המלכים שה' העניש את המצרים על ששיעבדו את בני ישראל, אולם הם ראו את מה שהתרחש במצרים ובים סוף גם כמאורע כללי הקשור לכל עמי תבל. הם הבינו שהגבורה והניסים שהתחוללו מהווים סימן שאלוקי ישראל הוא כל יכול. בשירת הים מתואר שהאומות נרתעו מאד, חיל ורעדה אחזום, והם לא העזו להלחם בבני ישראל.

לכל אומה תכונות משלה. תכונות אלו מכוונות את דרך התיחסותם למתרחש בעולם. בתקופה שבה היו בני ישראל עבדים, היתה מצרים אומה אשר הודתה בקיומו של בורא עולם. אולם המצרים טעו וסברו שלאחר הבריאה אין הקב"ה, כביכול, מתערב בנעשה בעולם שברא. אחת מהמטרות של עשר המכות היתה להפריך דעה זו מקרב המצרים. בד בבד חיזקו עשר המכות גם את אמונתם של בני ישראל, אשר במשך שהותם הארוכה במצרים הושפעו מדעה זו לרעה. מטרתה של יציאת מצרים היתה לא רק להוציא את בני ישראל ממצרים, אלא גם "להוציא את מצרים מבני ישראל".

המצרים נוכחו לדעת שללא רצון ה' אין לטבע כל קיום. גם קריעת ים סוף המחישה את שלטונו של ה' על הטבע.

היו אומות שהשפעת הנס של קריעת ים סוף עליהן היתה כה גדולה, עד שהתחילו להסתכל על עצמם כנתונות תחת שלטונו של ה'. בא עמלק וקירר את ההשפעה. בני אומה זו הכריזו בכל העולם, על ידי העובדה שיצאו להילחם בישראל, שחלילה אין בעולם מלכות שמים.

רק אומה אחת העזה לקפוץ לתוך היורה הרותחת. רק הם לגלגו על המתרחש ולא נחרדו מהמכות שספגו המצרים. אומה זו - שמה עמלק.

הגאווה והכפירה

בני העם העמלקי הכחישו את קיומו של ה'. לדעתם, אין חלילה שום כוח עליון בעולם, והכול מתרחש במקרה. העם העמלקי הסביר שקריעת ים סוף היתה אסון טבע בלבד. דעה זו היא שורש הרע בעולם.

תכונות אלו של עמלק מהוות את ההיפך הגמור מהתכונות הנדרשות לעם השואף לקבל את התורה. רק העניו מסוגל לבטל את רצונו מפני רצון בוראו; גאוותן אינו מסוגל לקבל על עצמו את מרותו של אחר, ואפילו לא של הבורא.

נוסף לכך, הכופר בקיומו של הקב"ה, כופר גם באפשרות לקיומה של דרישה שמיימית מהאדם, להתעלות מעל תאוותיו ורצונותיו ולחיות חיים רוחניים. לכן, התנאי המוקדם לקבלת התורה - הן במדבר סיני והן בימי מרדכי ואסתר, שבהם היתה קבלת התורה מחדש, היה למחות כל זכר לתכונות אלו של עמלק. לכן, לפני מתן תורה בהר סיני ולפני קבלת התורה מחדש בימי מרדכי ואסתר, סובב ה' שתתרחשנה מלחמות מול עמלק. הדבר מחזק את ליבו של עם ישראל להתרחק מתכונותיו של עמלק, שמולו הוא נלחם.

מידה כנגד מידה

קיים היבט נוסף לפרשה זו. אנו מכירים באמת הגדולה ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה". ואם כן, אין כל ספק שעמלק לא היה מסוגל לפגוע בישראל, אלמלא איפשרו לו זאת משמים. אלמלא היו פגמים רוחניים כלשהם בהתנהגות ישראל, לא היה עמלק מסוגל להרע להם. מן הראוי להבין מה היה פגם זה.

התורה עצמה רמזה מהן הסיבות הרוחניות ש"הזמינו" את בואו של הצורר. התורה מסמיכה את הפסוק: "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור, היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות י"ז, ז'), לפרשת התנכלותו של עמלק. הרמז ברור. הספקות באמונה שהיו אי שם בקצה מחנה ישראל, הם שגרמו לגרות את האויב.

ה' פועל על פי העיקרון של "מידה כנגד מידה". מכיוון שהתגלו בישראל סממני ספקות באמונה, מיד בא עמלק, סמל הכפירה, והתגרה בהם. לנוכח העובדה שעם ישראל היה פגוע במידה מסוימת בתחום זה, גילגל הקב"ה חובה על ידי חייב, וזימן את עמלק. "עמלק" בגימטריה "ספק".

עמלק ויורשיו

חז"ל מכתירים את עמלק בתואר לץ. מידתו של הלץ היא לבטל וללעוג לכל דבר בעל ערך. מידתו של הלץ היא ההפך ממידת הענווים. דרך חייו של העניו מושפעת מהכרתו שיש כוחות גדולים וחשובים ממנו. לעומתו, הלץ אינו מוכן לקבל הנחה זו. בני אומה זו הכריזו בכל העולם, כשהם יצאו להילחם בישראל, שאין ח"ו בעולם מלכות שמים, והכול מקרה ר"ל.

לדאבוננו, גם כיום לא פסו מהעולם יורשיו הרוחניים של עמלק. הם דוגלים בתיאוריות שבריאת העולם היתה תוצאה של "תאונה" מקרית שאירעה בקוסמוס. גם האדם אינו אלא פרי צירוף מקרי של אטומים. שיטה זו גורסת שהיצור ששמו "אדם" אינו בעל בחירה חופשית, אלא הוא נשלט על ידי יצרים ואינסטינקטים, שאין לו עליהם כל השפעה. על ברכי גישות אלו צמחה תורת הגזע הידועה לשמצה. תיאוריית המקריות היא בעקיפין הבסיס לרוע המצוי בעולמנו. בזמן הגאולה השלמה תיפסק הכפירה, ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ט').

פורים על שם הפור

השם "פורים" נקבע על שם הפסוק: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן" (אסתר ג', ז'). וכן נאמר במגילה: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט', כ"ו).

נשאלת שאלה: במה השם "פורים" מבטא את מהותו של יום זה? לכאורה, הפור שהפיל המן ונהפך לפורינו - היה רק פרט אחד שנגע לקביעת התאריך של ביצוע הגזרה על היהודים. מן הראוי להבין מדוע נקבע שמו של היום דווקא על שם פרט זה?

נראה, שהגורל שהטיל המן הוא "כותרת" החג. אין הוא פרט מקרי במהלך המגילה, אלא עניין מהותי. מטרת החג היא לזכור וללמד לדורות את נס ההצלה, ובעיקר את תוכנו הפנימי. התוכן הפנימי של פורים הוא ההתייחסות של האדם אל מזל, מקרה וגורל.

המבט הכפרני מכיר במזל כגורם עליון שאינו בתחום שליטתו של האדם, אך אין הוא רואה בו גילוי של רצון אלוקי. הוא מנהל את חייו על פי רצונותיו האישיים; לשם כך הוא מנסה להיעזר במזל או לחילופין להתגבר עליו. כאשר המזל לצידו, הוא רותם אותו לצרכיו, וכאשר המזל מפריע לו, הוא נחשב כאויב שיש להתגבר עליו.

המן שמסר את ההכרעה לביצוע הגזרה לגורל, לא עשה זאת מתוך היותו מאמין. כוונתו היתה שהמקרה הוא שיכריע.

עמלק ראה את כל השתלשלות המאורעות, החל מיציאת מצרים כצירוף מקרים בלבד, מקרה ועוד מקרה. כמוהו התנהג גם המן, כפי שהגדירו מרדכי: "בן בנו של קרהו" - הוא רואה בכל מאורע רק מקרה.

שם היום "פורים" - כלומר, גורלות, נקבע בלשון רבים כי יש שני צדדים לגורל. מצד אחד, הפור שהטיל המן כדי להפיק את רצונו, ומצד שני, הפור שהפך לפורינו. ניסיונותיו של המן לבצע את גזרתו כשלו. דווקא אותו רצון כפרני הפך לצינור של השגחה פרטית. דווקא כל אשר ראה המן בתור פור - גורל ומקרה, הפך לפורינו ולטובתנו! החודש שהיה מיועד לפורענות, הפך לחודש הישועה.

אותם מעשים שתכנן 'בן בנו של קרהו' היו לאבני דרך מרכזיות בנס פורים. עצתו של המן, ממוכן, אחרון יועצי המלך, להדיח את ושתי מהמלכות, הפכה להקדמת רפואה למכה, בדמות "אחות לנו בבית המלך" - אסתר המלכה. אפילו הכנת העץ הגבוה שייעד המן לתליית מרדכי, נהפך לו לרועץ, והוא עצמו, התנשא במרומי עמוד התלייה. אולי גם שם, בפרפורי גסיסתו האחרונים, הוא המשיך לבכות על גורלו המר אשר גרם לו מזלו הרע... 

שנאת האומות

מלחמתם של צוררי ישראל בכל הדורות נגד עם ישראל אינה מלחמה על אינטרסים. אמנם האינטרסים מהווים עילה למלחמות אלו, אך הם אינם המניע הפנימי - השורשי. לא עושרם של היהודים מפריע לאומות העולם, ואף לא עוניים, לא רמת השכלתם, ואף לא רמת חייהם, לא רצונם של היהודים להתבודד, וגם לא רצונם להתבולל. הדבר שמפריע לגויים הוא עצם קיומם של היהודים בעולם. מציאות חייהם של היהודים מהווה תזכורת לכך שקיימת מציאות אלוקית בעולם. אותה תביעה רוחנית היא שגרמה וגורמת במסתרים לשנאת עולם לעם עולם.

למרות השנאה הכללית הקיימת בעולם, שונה וחמור מכולם הוא עמלק. מה שעמים רבים עשו בהסתר, כגונבי דעת עליון, עשה עמלק בפומבי ובעזות מצח (דברים כ"ה, י"ח): "ולא ירא אלקים". שאר האומות עטפו את שנאתם בעטיפה צדקנית, כביכול, בסיבות מסיבות שונות, בעוד עמלק לא מצא לנכון לתת הסברים למעשיו. שנאתו של עמלק לה' ולעמו היתה מטרת מלחמתו. תחת דגל השנאה הוא בא להילחם בישראל.

אופן המלחמה

גם צורת מלחמת ישראל בעמלק שונה משאר המלחמות המוכרות. מלחמה זו לא הוכרעה בשדה הקרב. נאמר עליה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות י"ז, י"א). ידי משה רבינו המושטות אל על, ובעיקבותיהן לבבות עם ישראל שהופנו כלפי מעלה, הם שהכריעו את הכף לטובת ישראל. הניצחון בשדה המערכה היה תוצאה מידיו של משה שנישאו בתפילה. מלחמה זו, עיקרה לא היה מבוסס על נצחונות וכיבושים, אלא על עקרונות של מעלה.

עמלק היה הסיבה לכך שכל עמי העולם לא התקרבו באותה תקופה, לאחר יציאת מצרים, לאמונת האמת של היהדות. הוא היה השאור שבעיסה. הוא היה הבן בליעל שצינן את האמבטיה הרותחת ועימה את הרשמים הלוהטים שעשו יציאת מצרים ועשר המכות על כל עמי תבל. המלחמה עימו התנהלה במישורים רוחניים. הניצחון הסופי על עמלק ושיטתו יוכרע רק באחרית הימים, כאשר (ישעיהו י"א, ט'): תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.