השבת הסמוכה לפסח נקראת 'שבת הגדול' מטעמים רבים. הטעם הראשון הוא, משום שנעשו לישראל ניסים גדולים באותה שבת. שבת הגדול הראשונה של ישראל הייתה השבת שלפני היציאה ממצרים, בעשירי בניסן. בשבת זו נצטוו ישראל במצווה הראשונה: "בעשֹר לחֹדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבֹת, שה לבית" (שמות יב, ג).

ניסים גדולים נעשו לישראל באותה שבת. המצרים ראו את מעשיהם ושאלו: "למה לכם לקחת את השה?" ובני ישראל השיבו: "לשחטו לקורבן פסח כמצוות ה'". המצרים התרעמו מאוד על ששוחטים את אלוהיהם, שהרי הם סגדו לשה, אך לא יכלו לומר דבר, וזהו הנס.

קודם שלקחו ישראל שה למשמרת עד זמן שחיטתו, כבר נודע למצרים שמכת בכורות עתידה לבוא, אך הם לא ידעו באיזה יום. כששמעו המצרים שבכל בית בישראל נמצא שה קשור, היו בכורות המצרים מפחדים, כי אמרו: עכשיו המכה בוודאי תבוא עלינו. באו הבכורות בבהלה לתוך בתי ישראל באותה שבת, לדעת מה צפוי להם עתה. אמרו להם בני ישראל (שמות יב, כז): "זבח פסח הוא לה'"; כלומר שאכן יהרוג ה' את בכורי מצרים. הלכו אל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלח את ישראל, ולא רצו פרעה ושריו לשמוע להם. לחמו הבכורות במצרים האחרים והרגו הרבה מהם, כפי שכתוב (תהלים קלו, י): "למכה מצרים בבכוריהם"; שהבכורות היו מכים.

מדוע נצטוו לקחת את השה ארבעה ימים מראש? ומדוע הביאוהו הביתה, וקשרוהו בכרעי המיטה?

התשובה לכך קשורה לעיקרון יסודי בהבנת נפש האדם – עיקרון ההכנה והבשלות. התרשמות אמיתית, כנה ומושרשת, חייבת תקופת "דגירה" ותהליך הבשלה. אם יזכה האדם להתגלות פתאומית ולחוויה מפתיעה, יתפוגג רישומה עד מהרה. לא בכדי קבעו חכמים את תקופת גיל חינוך לנער לפני הגיעו למצוות, ולא בכדי נקבעה תקופת האירוסין לפני הנישואין. לא בכדי הייתה תקופת ימי המילואים לפני הקמת המשכן, ושלושת ימי הגבלה לפני מתן תורה.

בראש השנה בטלה עבודת הפרך מאבותינו במצרים. בעיצומן של מכות מצרים, כאשר המשעבדים היו עסוקים בצרותיהם, הם הניחום לנפשם. הייתה להם תקופת הסתגלות לחירות עד לצאתם ממצרים, כי אין אדם מסוגל לעכל שינוי פתאומי וחד.

אנו מוצאים בכתבי חכמי הדורות כמה טעמים נוספים לשמה של שבת זו: לפי שבשבת זו נכנסו ישראל למצוות, ונצטוו במצווה הראשונה: "בעשֹר לחֹדש הזה ויקחו להם איש שה". השם 'שבת הגדול' רומז כי נעשינו גדולים, מקיימי מצוות.

זאת ועוד, כשהיו ישראל במצרים ביקש משה מפרעה יום אחד של מנוחה בעבורם, כדי שלא יתמוטטו, והוא בחר ביום השבת. בכל מוצאי שבת היו יוצאים ממנוחה ועונג ליגיעה ולעינוי. ואולם בשבת זו שוב לא חזרו להשתעבד, ולכן היא נקראת שבת הגדול.

טעם נוסף כתוב בתורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כג, טו). הכוונה למוצאי יום טוב הראשון של פסח, שמתחילים בו ימי ספירת העומר, שכן יום טוב ראשון של פסח נקרא 'שבת'. הצדוקים מכחישים דין זה ואומרים: ממחרת השבת – שבת ממש. כדי להוכיח את האמת ולהפריך את דבריהם, קוראים לשבת שלפני פסח 'שבת הגדול'; לומר שמיד אחריה באה שבת נוספת – היא יום טוב ראשון של פסח, שאחריו מתחילה מצוות הספירה.

'שבת הגדול' נקראת כך גם על שם שמפטירים בשבת זו הפטרה מספר מלאכי, וגומרים אותה בפסוק של גאולה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". נבואה זו היא סיום לכל דברי הנביאים ונחמותיהם, שהרי מלאכי הוא אחרון הנביאים. על פי טעם זה, השבת קרויה על שם המילה "הגדול".

נהגו בכל תפוצות ישראל, כבר מימי התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול מוסר הרב דרשה לבני עירו, ובה הוא מעורר אותם לקיים את ענייני הפסח כהלכתם. דרשה זו מתובלת ברעיונות ובאמרות לחג הפסח, ונקראת 'דרשת שבת הגדול'.