מלבד הניסים שנעשו לישראל במצרים, הם חוו חמישים ניסים נוספים בים סוף. הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בהשגחה פרטית ומשלם לכל אחד כפי שראוי לו, וכך נהג גם בקריעת ים סוף.

נתאר את קריעת הים ואת הניסים שנעשו בה:

שבעה ענני כבוד הקיפו את בני ישראל בצאתם ממצרים. ארבעה עננים מכל ארבעת הצדדים – מזרח, מערב, צפון ודרום. ענן נוסף עמד מעליהם כדי להגן עליהם מפני השמש ומהרוחות; ענן אחד עמד גם תחתיהם כדי שרגליהם לא תיפגענה מקוצים, מנחשים ומעקרבים ומשאר מזיקים שהיו במדבר, והענן השביעי הלך לפניהם, מורה להם את הדרך במדבר ומיישר את ההרים הגבוהים ואת הגבעות למישור, כדי שלא יקשה עליהם להמשיך בדרכם.

ישראל התהלכו במדבר בתוך קופסת העננים כבתוך ספינה. אחד ממקומות חנייתם נקרא בשם "סוכות", כי ישבו שם על מי מנוחות, ודומה היה שיושבים הם בסוכה מוגנת.

בכל לילה הלך לפניהם עמוד אש והפיץ אור בהיר כאור יום, עד שלא היה הבדל בין יום ללילה. רוח צפונית לא נשבה במשך כל ארבעים השנים שהלכו בני ישראל במדבר, כדי שלא יתפזרו ענני הכבוד.

הקדוש ברוך הוא הכניס בלב פרעה ועבדיו מחשבה לרדוף אחרי בני ישראל, מהלך בלתי נתפס בהיגיון אנושי; במכת בכורות קם פרעה באמצע הלילה, קרא למשה ולאהרון והתחנן לפניהם שיצאו במהרה מארצו. הוא אפילו לא נתן להם זמן להכין לעצמם צידה לדרך. גם המצרים ביקשו מישראל לצאת, כי חששו שימותו גם הם מהמכה הנוראה. כיצד ייתכן אפוא שתוך כמה ימים נהפך ליבם, והם שכחו את כל המכות שקיבלו בעבר?

אכן, הקדוש ברוך הוא פעל שלא כדרך הטבע ונתן בלב המצרים רעיון זה כדי להענישם במידה כנגד מידה ולהטביעם בתוך הים. זאת ועוד, הבורא הקל עליהם את הרדיפה כדי שיראו שמעשיהם מצליחים ולא ייסוגו אחור, ובעת הרדיפה אף לא אחד מן המצרים התעייף או נכשל בדרך אף שנסעו במהירות. כמו כן מן הנמנע היה שמתוך חייל כה גדול לא יחלו חלק מהאנשים בעמל הדרך, ובפרט המלך והשרים שמפונקים היו ורגילים לנוח כשעבדים עומדים לפניהם לשרתם; אך הקדוש ברוך הוא סיבב שלא יראו סימן רע של חולי או חולשה, כדי שלא יחזרו בהם מהרדיפה. כל אלו שיצאו ממצרים הגיעו לים סוף בריאים ושלמים על רכבם ועל סוסם, שכתוב: "כל סוס פרעה ופרשיו וחילו" (שמות י"ד, כ"ג), כי כולם מיועדים היו לטבוע בים.

בליל שביעי של פסח סר עמוד הענן ההולך לפני ישראל ונעמד מאחוריהם. הוא היה חציו מואר וחציו חשוך; החצי החשוך פנה כלפי המצרים והחצי המואר פנה לישראל. החושך היה ניתן למישוש. המצרים שישבו לא יכלו לעמוד, ואלו שעמדו לא יכלו לשבת. קרן אור הבליחה מדי פעם מכיוון מחנה ישראל, והיו המצרים רואים את ישראל אוכלים ושותים ושמחים, בעוד הם לא יכולים אף לזוז ממקומם. כך קיבלו המצרים את עונשם על ששיעבדו את ישראל בעבודת הפרך בעוד הם יושבים ונהנים.

בהמשך ירו המצרים חיצים וחניתות לעבר בני ישראל. המצרים מנו חיל גדול מאוד – כנגד שלוש מאות מצרים היה יהודי אחד. בדרך הטבע אפילו היה כל מצרי זורק רגב אדמה אחד – היו קוברים את ישראל חיים, וכל שכן בחניתות ובחיצים שזרקו כעת; אך הקדוש ברוך הוא עשה נס, והענן החוצץ בין המחנות הגן על ישראל והם לא נפגעו כלל, ולא עוד אלא החזיר את החיצים כלפי המצרים.

בשעה שנכנסו בני ישראל לתוך הים, והמים הגיעו עד לאפם, חולל הקדוש ברוך הוא את נס קריעת ים סוף. בתחילה קפאו המים והתייבשו בציווי ה', ואחר כך נקרע הים. זהו הסבר הכתוב: "וישם את הים לחרבה וייבקעו המים" (שמות י"ד, כ"א). המילה "וייבקעו" מעידה על דבר מוצק, משום שבשעת קריעת הים היו מימיו כקרח מוצק.

בשעת בקיעתו השמיע הים קול חזק כנהמת הארי בקצפו, והיה קולו הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו.

נאמר "וייבקעו המים" (שמות י"ד, כ"א), ולא נאמר "וייבקע הים", לרמז שכל המים שבעולם – גם מי הנהרות, הבורות והבארות, המים שבכלים ואף המים שהיו מעל הרקיע ומתחת לתהומות – כולם נבקעו.

כשראו אומות העולם בכל הארצות כי נחלקו המים, נכנס פחד גדול בליבם: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד" (שמות ט"ו, י"ד- ט"ו). הנס התפרסם בכל העולם.

מי הים ם נחלקו לחלקים, ויצרו שנים עשר שבילים בתוך הים, שביל מיוחד לכל שבט . זה שאמר הכתוב: "לגוזר ים סוף לגזרים, כי לעולם חסדו" (תהילים קל"ו, י"ג), וכן נאמר בשירת הים: "זה א-לי ואנווהו" (שמות ט"ו, ב'), ז"ה בגימטרייה עולה י"ב.

הים לא נבקע בבת אחת לכל רוחבו, אלא נפתח קמעה קמעה ככל שנכנסו בני ישראל לעומק הים. זאת כדי שיהיו עיניהם תלויות ומצפות לרחמי שמיים ויתחזקו במידת הביטחון בה'.

בזמן שעברו ישראל בים, התייבשה קרקעיתו ונעשתה מוצקה כמו מעולם לא היו שם מים, רמז לכך בפסוק: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".

קרקע הים שהתייבשה לא נעשתה גוש אחד, היא הייתה כפסיפס של אבני שיש. כיוון שכך, נעשו המים חלקים חלקים והיה צורך לשבר ולפורר אותם. על כך נאמר: "אתה פוררת בעזך ים" (תהילים ע"ד, י"ג).

"קפאו תהומות בלב ים" – אלו המקומות העמוקים שבהם קפאו המים ונשארו במקומם, עד שבני ישראל יכלו ללכת עליהם כמו הייתה זו אדמת מישור. בני ישראל לא הלכו בים מקצה אחד למשנהו, אלא נכנסו בצד אחד והלכו מעגלית עד שיצאו באותו צד במקום אחר, משום שהים נבקע בצורת קשת. צורת בקיעה זו זירזה את טביעת המצרים במים.

כדי להראות את חיבתו לבני ישראל, פעל הקדוש ברוך הוא שהמים ייעשו כמין כיפה מעל ראשיהם. הקירות שהפרידו בין שביל לשביל נעשו כאבני ספיר וכיהלומים זכים, ונראו כחלונות כדכוד (אבן יקרה). אנשי כל שבט ראו את השבטים המקבילים להם, כי עמוד האש שהלך לפניהם האיר להם, ואורו השתקף על הכתלים. נאמר: "חשרת מים עבי שחקים" (שמואל ב', כ"ב, י"ב); מצבורי המים האירו כמו עבים זכים הנמצאים ברקיע, שאור החמה שמאחוריהם מקרין עליהם והם מאירים את העולם.

כשעברו בני ישראל את הים, החלו ילדיהם לבכות שהם רוצים לאכול; מייד זימן להם הקדוש ברוך הוא אילנות מלאים בפירות שצמחו משני צידי השביל שלהם כדי שישביעו רעבונם. לכך אמר הכתוב: "ויוליכם בתהומות כמדבר" (תהלים ק"ו, ט'), כמו שבמדבר הכין להם ה' הכול, ולא היה חסר להם דבר בכל ארבעים השנים, כך גם כשהלכו בתהומות הים לא חסרו דבר.

הקדוש ברוך הוא עשה את הים לישראל כבית בשמים המשיבים את נפש האדם, שכתוב "ים ישים כמרקחה" (איוב מ"א, כ"ג). ה' הפיח רוח מגן עדן ומשם באו הריחות הטובים; הוא שאמר שלמה המלך בשיר השירים: "עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני יזלו בשמיו" (שיר השירים ד', ט"ז).

מהים יצאו מים מתוקים ובני ישראל שתו מהם, ואילו המצרים הסובלים מצמא – התעלפו. היו כאן שני ניסים, נס בתוך נס: הראשון, "ההופכי הצור אגם מים" (תהילים קי"ד, ח') – המים שהם נוזלים, הפכו לצור ונעשו כהרים רמים מימינם ומשמאלם של בני ישראל. הנס השני: "חלמיש למעינו מים" (שם), אחרי שהפכו לצור חזרו ונהיו למעין מים מתוקים.

"וברוח אפך נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים" (שמות ט"ו, ח') – המים המתוקים הנקראים נוזלים נותרו תלויים באוויר ולא נפלו לארץ כטבעם. רק לאחר שסיימו ישראל לשתות מהמים המתוקים, הם קפאו ונערמו שוב. קרקע הים פלטה גם ירקות, והבהמות הרבות של ישראל ניזונו מהם.

היו חלשים וזקנים בבני ישראל שבדרך הטבע היו צריכים להתעכב כאשר עברו את הים, אבל הקדוש ברוך הוא עשה להם נס והקל עליהם את הדרך, והם הצליחו לעבור את הים כבר באותו הלילה. עליהם נאמר: "ישלח ממרום ייקחני, ימשני ממים רבים" (שמואל ב', כ"ב, י"ז), הדרך הייתה קלה עבורם כאילו לקחם אדם והוציאם בידו מן המים.

מי הים התייצבו לגובה מימינם ומשמאלם של בני ישראל כאילו היו צוקים גבוהים ורמים, זה שכתוב: "נצבו כמו נד" (שמות ט"ו, ח'). הם ניצבו בגובה רב ונראו למרחוק, עד שכל אומות העולם ראו אותם וכל המלכים והנסיכים נבהלו מפניהם: "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען".

הרוח שנשבה עשתה שתי פעולות סותרות; מצד אחד היא הקפיאה את המים לבני ישראל, ומצד שני היא הפשירה את המים כדי להטביע את המצרים. יד ה' עשתה את שתי הפעולות הסותרות בו זמנית, כנס בתוך נס.

הקדוש ברוך הוא עושה ניסים רבים, והם לבושים בדרך הטבע, כדי שיישאר לאדם כוח הבחירה גם כשהוא רואה נס. לכן נמשכה הרוח החזקה כל היום וכל הלילה, ומכוחה החזיקו המים מעמד ולא נפלו מטה.

המצרים רדפו אחרי ישראל ונכנסו לתוך הים. גם כאן נעשה נס גדול; עיניהם של המצרים התעוורו, והם סברו כאילו הים הוא המדבר. בדרך הטבע היה עליהם לחזור לאחוריהם כשהגיעו לשפת הים, שהרי ידעו שהנס נעשה לישראל בלבד, אך הכתוב אומר: "וחיזקתי את לב פרעה" (שמות י"ד, ד'); הקדוש ברוך הוא רצה להענישם מידה כנגד מידה על שהטביעו את ילדי ישראל ביאור.

גם את חוש השמיעה איבדו המצרים, ולא שמעו את קול הים בהמונו; הם גם לא חשו בריח הים כי התבטל מהם גם חוש הריח. הם איבדו גם את חוש המישוש, ולא חשו שהקירות שהם נתמכים בהם הרי הם מי הים הקפואים. אבנים רבות נפלו עליהם והרגו אותם.

המצרים נעו כעטלפים, ולא הבחינו שהם נכנסים לתוך הים. בחשכה הסמיכה ששררה הם חשבו שבני ישראל הולכים על שפת הים ולא בתוכו.

כשהאיר הבוקר והואר העולם, ראו המצרים את המצב וחשכו עיניהם. פחדם היה גדול, הם נותרו תקועים בתוך הים באין מוצא.

עמוד הענן הפך עתה את כל המצולה לטיט, והמצרים טבעו בו. הייתה זו מידה כנגד מידה על שהכריחו את בני ישראל להתבוסס בטיט בעת עבודת הפרך.

בהמשך ירד עמוד האש וחימם את קרקעית הים, עד שפרסות הסוסים של צבא מצרים נשמטו מרגליהם. לכן אומר הכתוב: "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן" (שמות י"ד, כ"ד); ה' העניש את המצרים הן בעמוד הענן שהפך את קרקע הים לטיט, והן בעמוד האש שהרתיח את הטיט.

כשנפלו המצרים לים, נעשתה הקרקע מוצקה, והם נפגעו ממנה. גם המים שנערמו מעליהם, מימינם ומשמאלם התקרשו וקפאו כאבנים ונפלו על ראשיהם. זהו: "שיברת ראשי תנינים על המים" (תהילים ע"ד, י"ג), לפי שהמים התקשו כאבנים, נשברו ראשיהם של המצרים.

בנוסף הומטרו על המצרים מן השמיים אבנים וגחלים של אש ושל ברד. גם החיצים שהטילו המצרים על ישראל חזרו אליהם ופגעו בהם, שנאמר: "וישלח חיצים ויפיצם" (שמואל ב', כ"ב, ט"ו).

ה' הסיר אופן אחד ממרכבותיהם של המצרים. כשראו המצרים את הרעה הממשמשת ובאה עליהם הם רצו לחזור ליבשה, אבל הרכב שהיה מחוסר אופן נסחף ונגרר לכיוון הנגדי. בכל מקום שמצרי היה בורח היו המים רודפים אחריו ומטביעים אותו. המצרים ניסו להעזר בכישוף כדי לצאת מן הים, וכבר התחילו לצאת, אלא שאז אמר שרו של הים: 'כלום אפשר שפיקדון שמסר הקדוש ברוך הוא בידי, אתננו לצאת?'. מייד החלו הרכבים מתהפכים מצד אל צד ומפילים את הרוכבים לתוך המצולות.

רוב המצרים נפלו מהמרכבות ולא יכלו להתרומם. ממה שנאמר "וינהגהו בכבדות" (שמות י"ד, כ"ה) אנו למדים כי הם נעשו כבדים כעופרת ולא יכלו לזוז ממקומם עד ששקעו במצולות.

בשירה נאמרו שלוש לשונות: "ירדו במצולות כמו אבן" (שמות ט"ו, ה'), "צללו כעופרת" (שמות ט"ו, י'), "יאכלמו כקש" (שמות ט"ו, ז'). הרשעים הגמורים היו צפים למעלה כמו קש והמים טלטלו אותם במשך זמן רב עד שטבעו. הבינוניים ירדו כמו אבן, והיטלטלו גם הם, ואלו שהיו פחות רשעים צללו כעופרת וסבלו פחות.

מן ההיגיון שהמצרים שטרם נכנסו לים יברחו ויחזרו ליבשה כשראו שהמים מאיימים להציף אותם; אבל בדרך נס הם נסו לתוך הים. אלו שכבר היו בים ניסו לחזור לאחוריהם, אך הסוסים שלהם לא רצו לחזור. אדרבה, הם נכנסו לתוך המים בכוח, כאילו דרבנו אותם להתקדם לכיוון הזה, וכך הטביעו את הרוכבים. היו גם מצרים ששקעו בבוץ ולא יכלו לזוז ממקומם.

בנוהג שבעולם, מים קפואים נמסים לאט לאט, ואילו כאן המים נמסו בבת אחת והטביעו את המצרים כאילו לא היו קפואים מעולם. זהו שאמר הכתוב: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות י"ד, כ"ז). הים היה חזק ומוצק כצור כשישראל עברו בו, ומייד נמסו המים, והים שב לאיתנו, כך ששום מצרי לא ניצל זולת פרעה.

שלושה מיני מקומות היו בים: האחד נקרא "ים סוף", והוא מקום לא עמוק. השני נקרא "מצולות", והוא מקום עמוק יותר, והשלישי נקרא "תהומות", והוא העמוק מכולם. הקדוש ברוך הוא רצה להעניש את המצרים ולהתיש את כוחותיהם, שלא יהיה להם מנוח אף לרגע אחד. אחרי שהם טבעו בים סוף הוא סיבב אותם במצולות, ומן המצולות הם נפלו לתהומות. התהום בלעה את רובם, כנאמר: "נטית ימינך תבלעמו ארץ" (שמות ט"ו, י"ב).

המים שבו לאיתנם וסגרו את הים מד' רוחותיו. והנה נשמע במרום קטרוג של שר מצרים, שטען: אלו עובדי עבודה זרה, וגם אלו עובדי עבודה זרה!, ובני ישראל נכלאו כעת בתוך הים והיו בסכנה. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבון העולמים, מה יעשו ישראל כדי להינצל?" אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אני אעשה להם נס". כך הרים הקדוש ברוך הוא את בני ישראל והם היו תלויים ומרחפים באוויר עד שבאו ליבשה. זהו שאמר הכתוב: "ישלח ממרום ייקחני, ימשני ממים רבים".

היו בישראל מחוסרי אמונה שהמרו את פי ה' למרות כל הניסים שחוו בתוך הים, באומרם: "מה התועלת בקריעת ים סוף, הרי ייתכן שכשאנו נצא מן הים מצד אחד, יופיעו המצרים בצד השני". עליהם נאמר: "וימרו על ים בים סוף, ויושיעם למען שמו" (תהלים ק"ו, ז'-ח'), כיוון שלא היו ראויים לנס הושיע ה' אותם למען שמו הגדול.

הקדוש ברוך הוא ציווה שארץ מצרים תתרומם למעלה, כדי שאלו שנשארו שם יראו במפלת המצרים בים. תגובת המצרים שנשארו במצרים הייתה: "ויאמר מצרים, אנוסה מפני ישראל" (שמות י"ד, כ"ה). אומנם גם הם נענשו בדומה לחבריהם שבים; הים יצא מגבולו והגיע עד למצרים כדי להטביע את המצרים שנשארו במצרים. כולם נוכחו לראות שיד ה' פועלת נגדם שלא כדרך הטבע.

המצרים לא מתו בתוך הים, הם היו עדיין חיים כשפלט אותם הים. הדבר נעשה כדי שיראו המצרים במו עיניהם שכל בני ישראל ניצלו מן הים, והדבר יסב להם צער גדול.

הדבר נעשה גם בשביל ישראל, כדי שיזהו את אויביהם ויכו אותם על כל מה שעוללו להם בהיותם במצרים. בעבודת הפרך שבמצרים היו הנוגשים המצריים ממונים על השוטרים היהודים, והיכו אותם על כל לבנה שחסרה ממכסת הלבנים. כעת בא כל נוגש על עונשו, וקיבל את המגיע לו מהשוטר היהודי, ורק אז נפח את נשמתו.

ישראל גם ראו כעת את השר העליון של מצרים מת, שכתוב: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". המילה "מת" נאמרה בלשון יחיד, כי היא מוסבת על שר מצרים. היה זה נס גדול, כי בדרך כלל אין לבשר ודם כוח לראות מלאך שהוא רוחני.

פרעה ניצל מנחשול המים. היה נס גדול בהצלתו; הוא צעד בראש עמו כך שהמים שחזרו לאחוריהם פגעו בו תחילה, והוא היה אמור להיפגע יותר מכולם. אומנם הוא ניצל, כדי שיודיע ויפרסם לכול את גדלות ה'. זאת ועוד, פרעה שב בתשובה בהיותו בתוך הים, וכנגד מה שאמר תחילה: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ט"ו, י"א), אמר עתה: "מי כמוך בא-לים ה'", בתיבת "מי" שבה מרד, בה גם שב בתשובה.

הקדוש ברוך הוא סיבב שהוא לא שב למצרים אלא הגיע לנינווה כדי שיחזירם בתשובה ברבות הימים.

בני ישראל היו עשירים מאוד מהכסף שהרוויחו במכת דם, מהרכוש שלקחו כשיצאו ממצרים, ומהאוצרות שאסף יוסף ונמצאו להם לפני פי החרות. לגודל הנס, ניצל כל רכושם, והם לא איבדו בים אפילו שווה פרוטה.

ביציאתם ממצרים לקחו בני ישראל את רכוש העם המצרי, ומן המלכות הם לא נטלו מאומה. כשיצאו לרדוף אחרי בני ישראל, קישט פרעה את כל הסוסים באבנים טובות ומרגליות ומילא את הרכב בכסף וזהב. מטרתו הייתה להגביר למצרים את המוטיבציה לרדוף אחרי בני ישראל ולנצחם. את כל הטוב הזה נחלו ישראל כעת; הקדוש ברוך הוא גזר על השר של הים שיפלטו המים את המצרים עם רכביהם המלאים בכסף, בזהב ובאבנים טובות ומרגליות וכל השפע הגיע היישר לידיהם של ישראל.

נאמר בשיר השירים: "תורי זהב נעשה לך, עם נקודות הכסף" (שיר השירים א', י"א); כשם שיש הבדל גדול בין ערך הזהב לכסף, כן היה ההבדל בין הרכוש שנטלו עכשיו, לבין זה שנטלו קודם לכן. הרכוש ממצרים היה נחשב כנקודות כסף לעומת ביזת הים הדומה לתורי זהב – שורות של תכשיטי זהב. כל סוס היה טעון בעשרת ריבוא זהב ואף יותר.

הכתוב: "אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות ט"ו, א'), רומז לאבות ולשבטים. במעמד זה העיר ה' את שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב וכן את כל י"ב השבטים, והעמידם על שפת הים כדי שיחזו בכל הניסים שנעשו לישראל. גם הר המוריה נעקר ממקומו והוצב שם כדי שיזכיר את זכות העקידה.

כל בני ישראל זכו למעלת נבואה ואמרו שירה עם משה רבינו; גם הילדים עלו לדרגת נביאים ואפילו עובר במעי אימו אמר שירה . כל אחד ואחד מבני ישראל השיג אף מה שלא השיגו נביאים כיחזקאל שראה מראות אלוקים.

נבואה מצריכה הכנה רבה ודעת מיושבת גם למי שמורגל בנבואה, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. והנה כאן, בני ישראל מנו רבבות והם אף לא הכינו עצמם להיות ראויים לנבואה; אדרבה, הם היו עייפים ומלאים צער. אף על פי כן הם זכו לנבואה במעמד זה, ואמרו כולם את השירה בנוסח זהה.

בשעה שהתחיל משה לומר: "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים", ענו כל ישראל ואמרו: "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה, זה א-לי ואנווהו אלוקי אבי וארוממנהו. ה' איש מלחמה ה' שמו".

הניסים שנעשו בזמן קריעת ים סוף מודיעים אפוא קבל עם ועולם על גבורתו של ה' ועל אהבתו הגדולה לבניו.