"המימונה" – חג מסורתי ליהודי המזרח, הנחגג יום למחרת חג הפסח. חגיגה חווייתית במיוחד, עשירה במנהגים אותנטיים–צבעוניים. מנהגי המימונה רבים כמספר הקהילות שנהגו בה. מדינה ומדינה – ונהגיה, עיר ועיר – וטקסיה, קהילה וקהילה – ומורשתה, משפחה ומשפחה – ומסורתה.

נביא את אחד התיאורים, החיים והמוחשיים:

"מצהרי היום האחרון של פסח מצטופפים כפריים ערביים ליד השער הצפוני הפונה לעבר פאס הערבית, ובידיהם אלומות שיבולי חיטה ירוקים ופול ירוק בנרתיקיו. הללו נמכרים ליהודים בערב לשם קישוט השולחן. לפנים, כשהיו יחסים טובים יותר, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף..."

בבית השולחן ערוך במפה לבנה מקושט בשיבולים, ועליו קערות, צלחות ובקבוקי משקה, כדי חלב חמוץ, קערה גדולה מלאה קמח, שתקועים בו נרתיקי פול ירוק. צלחת עמוקה ובה דגים חיים המיועדים לטיגון, ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה. דבש ופירות ממינים שונים: תמרים, שקדים, אגוזים ועוד. לא חסרים גם בקבוקי יין, יי"ש ובירה. האורחים מברכים את בעל הבית "תרבח ותסעד", והוא עונה לעומתם: "גם אתם, גם אתם!... "

כבר בימי דוד ושלמה נהגו ראשי העם לברך ביום האחרון של החג את עם ישראל ואת קהל עולי הרגל, וגם הקהל בירך והתפלל לשלום מנהיגיו וחכמיו (מלכים א', ח', נ"ד-ס"ו). ייתכן שזהו מקורם של המנהגים המיוחדים של מוצאי חג הפסח.

המאכלים שיעלו על השולחן, כולם מתובלים בדבש ובחלב. במרוקו נמנעו מלהעלות על השולחן בשר וקפה שחור. בשר – בגלל הדם שנשפך, והקפה – בגלל צבעו.

ה"סימנים" המרכיבים את תפריט המימונה מקבילים במהותם ל"סימני ראש השנה", כמו תמרים ותפוח בדבש. נראה שאף מקור המנהג זהה:

ביום הדין מעלים על השולחן סימנים המסמלים שנה טובה ומתוקה, ובמוצאי חג הפסח מבקשים על שפע ברכה בתנובת הארץ, משום שבחג הפסח נדונים על התבואה.          

*

אגדה מפורסמת קושרת את חג המימונה לרבנו משה בן מימון – הרמב"ם. יש אשר קושרים את החג לאבי הרמב"ם – רבינו מימון.

לפי המסורת נפטר רבינו מימון בערב חג הפסח, ומאחר שלא עורכים הילולא בערב החג, חוגגים את המימונה לכבודו במוצאי החג. בעיר פאס שבמרוקו קיים מקום הנקרא "באב אל מימון", כלומר, שער של מימון. האגדה מספרת, כי רבינו מימון, אבי הרמב"ם, היה דיין בקורדובה שבספרד, וברח משם עם משפחתו בגלל הגזרות. בנדודיו הגיע לפאס, ושם התרחש בזכותו בימי הפסח נס גדול ליהודים. לזכר הנס בנו יהודי פאס את השער, ובכל שנה ושנה חגגו בו באיסרו של חג הפסח, כדי להודות לה' על הניסים.

יש הרואים במימונה חג לכבודו של הרמב"ם, הנקרא "בן מימון". יש דעה המקשרת את החגיגה לתאריך יום הולדתו של הרמב"ם בי"ד בניסן – בערב חג הפסח.

בג'רבה נהגו היהודים לסעוד את סעודת המימונה בכיכר לחם אחת ובביצה אחת, כמנהג אבלים, הנוהגים לאכול מאכלים אלו בסעודת ההבראה. הרמב"ם נפטר בכ' בטבת. השמועה התאחרה והגיעה לכולם בליל מוצאי חג הפסח. נראה, שמאכלים אלו מסמלים את האבל על סילוקו של הרמב"ם.

השם מימונה קרוב לכינוי "זבח משפחה"- סעודה בחוג המשפחה המורחבת. השם "מיום" מופיע רבות במדרשים, וככל הנראה לקוח בהשאלה מהשפה היוונית. לפי זה מניחים כי השם "מימונה" מורכב משתי מילים, כלומר: המיום שלנו, כי בשפה הערבית המילה "נה"- משמעותה: שלנו.

טעם נוסף לחגיגות הן זכר לשמחת גאולי מצרים בשעתם. בשביעי של פסח נקרע הים, בבוקרו של יום פלט הים אל החוף את גוויותיהם של המצרים ואת כל התכשיטים שעימם. בני ישראל התפנו לסקור את ביזת הים וליהנות מן השלל לאחר החג. לזכר שמחת הביזה, שמח כל אחד גם כיום בחלקו אשר נתן לו האלוקים, ומברך את חברו שתבוא הברכה גם אל ביתו.

אמנם, לאחר כל הטעמים, ההשערות והמסורות, ההסבר העיקרי לשם "מימונה" הוא מזל. הברכה: "מבריך יא מימון" – (מבורך המזל), היא ברכה שגורה בקרב יהודי המזרח. לאיש שעסקיו מצליחים קוראים "מול למימון" (בעל המזל הטוב).

מוצאי חג הפסח התקבל בקרב יהודי ספרד כיום של סימן טוב, ונלווים לו ברכות ואיחולים לקראת הקיץ המתקרב. לכן, אך טבעי הוא שיקראו ליום מזל זה בשם "מימונה".

בעונת הקיץ נהגו במדינות אלו למלא את המחסנים במצרכי מזון בסיסיים לקראת עונת החורף. היא היתה העונה הפורייה לעבודה ולמסחר, ולכן, בחרו לערוך פתיחה חגיגית בדמות ה"מימונה", שתהיה סימן טוב למחצית השנה הבאה.

*

ביום זה ערכו ביקורי גומלין אצל שכנים עם תקרובת כיד המלך, בתוספת ברכות ואיחולים הדדיים. הכהנים היו עוברים מבית לבית לברך ברכת כהנים. יחד היו קוראים בנעימה פסוקים מספר משלי, שתוכנם שפע וברכה ברוחניות ובגשמיות.

בערי החוף של מרוקו היו צועדים ביום המימונה אל הים וטובלים את רגליהם במים. יש שטבלו במעיין או בנהר, ובתאפילאת נהגו לשפוך מים על סף ביתם, בהכריזם (בשפת המקום): "אנו דוחים את הרע והכישלון".

יום זה נועד לקבוע בלב את האמונה בגאולה העתידה, בביאת המשיח ובתחיית המתים.

בני עמנו חדורים באמונתם בביאת המשיח ובציפייה עזה לקראתו. בניסן נשואות עיניהם לגאולה, שהרי הובטחנו כי בחודש זה עתידים אנו לשוב ולהיגאל.

כיון שעבר הפסח ועדיין הגאולה מתבוששת, עולה החשש שמא חס וחלילה נתייאש מן הגאולה. לכן, תקנו את מוצאי חג הפסח ליום שמחה והלל, להודיע במקהלות עם כי חלילה לא אמרנו נואש ולא אבדה תקווה.

המנהג לזרוק עשבים בבתים ביום המימונה רומז לתחיית המתים על שם הכתוב: "ויציצו מעיר כעשב השדה" (תהילים ע"ב). כשם שהמתים עתידים לחיות, כך הגאולה עתידה לבוא במהרה.

הסבר זה מאיר באור יקרות את מנהגי המימונה. יום שמעצים בלבבות את הביטחון ואת שמחת האמונה. המימונה מציידת את "יוצאי מצרים" שבכל הדורות במטען של אמונת אומן וחוסן נפשי לקראת שגרת החולין הבאה. עם שיירי המצה יצא העם ממצרים, וכשלקחי החג צרורים על שכמם, יוצאים בכל שנה ושנה כדי להמשיך את מסע החיים באמת ובאמונה.