בסיום ליל הסדר, אנו אומרים פיוטים המזכירים את הגאולה; הן גאולת העבר והן גאולת העתיד. אחד הפיוטים הנאמר בסדר זה, הוא הפיוט 'חד גדיא'. זהו פיוט הנאמר בארמית, ומתאר לכאורה מעשה סתמי ויומיומי של רצף אירועים הבנוי על סיבה ותוצאה; מעשה וגמול. למעשה, הפיוט מכיל רמזים והריהו כמשל למשמעותו האמיתית.

הפיוט חד גדיא קשור לגלות ולגאולה שבאה בעקבותיה. הוא סוקר את ירידת בני ישראל למצרים ואת הדרך שבה נגאלו.

תחילתו של הפיוט בגדי, אשר קנה אב בשני זוזים. ובכן, למה מרמז גדי? מיהו האב שקנה את הגדי?

סיפור הירידה למצרים התחיל מקנאת האחים ביוסף על כתונת הפסים שעליו; כתונת שערכה לא עלה על משקל שני סלעים כסף. נמצא אפוא כי יעקב אבינו, בכתונת הפסים שעשה לבנו יוסף, משך את קנאת שאר בניו, ויצר את הרקע לירידתם למצרים; מה שהביא בשלב מאוחר יותר לשעבוד מצרים.

כך אמרו חכמינו: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת [משי] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י, ב).

יעקב, שמכר את יוסף לשעבוד בשל משקל שני סלעים כסף, הוא האב שמכר את הגדי בשני זוזים (ולא קנה האב גדי בשני זוזים, כמקובל. "זבין" בשפה הארמית משמש הן לקנייה והן למכירה). הגדי רומז ליוסף, בגדיו נטבלו בדם גדי עזים, לפני שהאחים הראו את הבגד ליעקב.

"ואתא שונרא ואכלה לגדיא" – בא החתול ואכל את הגדי. החתול הוא אשת פוטיפר, אשר נהגה עם יוסף בכפיות טובה, אף שיוסף הביא ברכה לביתו של פוטיפר, ומאז בואו ההצלחה האירה שם פנים.

היא נהגה כאותו חתול אשר אינו מכיר בטובת קונו, והוא כפוי טובה (הוריות יג). החתול אכל את הגדי, ואף אשת פוטיפר רצתה לאבד את זכרו של יוסף, ואף הצליחה להכניס אותו אל בית הכלא.

"ואתא כלבא ונשך לשונרא" – עד שבא הכלב, פרעה, אשר על תקופת מלכותו נאמר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשֹׁנו" (שמות יא, ז). הוא אשר שחרר והוציא את יוסף מהכלא המצרי והכשיר שלב נוסף בהתקיימותה של ההבטחה האלוקית, אשר ניבאה על שעבוד וגלות מצרים.

"ואתא חוטרא והכה לכלבא" – בא המקל והכה לכלב. בא מקלו של משה רבינו, המטה שבו עשה את האותות ובו הכה את פרעה ואת עמו בעשרת המכות.

"ואתא נורא ושרף לחוטרא" – באה האש ושרפה את המקל. "וירעו אֹתנו המצרִים" (דברים כו, ו). המצרים לימדו אותנו להיות רעים. באו אש התאווה והיצר הרע של בני ישראל ושרפו את המקל שבו חוללו את המכות.

"ואתא מיא וכבה לנורא" – באו המים וכיבו את האש. המים הם כוח התורה המשולה למים, כפי שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים". המים כיבו את אש היצר הרע. בכוח התורה, אשר ניתנה לסוף חמישים יום מאז יצאו ממצרים, התבטל במידת מה כוח היצר שהיה בהם. רק התורה מסוגלת לכבות את אש היצר.

"ואתא תורא ושתה למיא" – בא השור ושתה את המים. מעמד מתן תורה יצר מציאות חדשה בעולם. אלא שאז בא השור, העגל אשר עשו ישראל, וביטל את המצב הנעלה שנוצר בעקבות מתן תורה. עגל זה אף החזיר את העולם אחורנית; ענני הכבוד הסתלקו בעקבות חטא העגל, ומצב בני ישראל חזר להיות מאוים, כמו קודם מתן תורה.

התורה שנלמדה לאחר חטא העגל היא תורה שונה במדרגת הרוחניות מזו שנלמדה קודם לכן. בהתחלה נלמדה התורה בקלות ובמהירות, כמו לימודו של אדם הראשון לפני החטא. השור, חטא העגל, יצר פגם בדרך לימודה של התורה.

"ואתא שוחט ושחט לתורא" – בא השוחט ושחט את הפרה. זהו משה רבינו, אשר השמיד את העגל כליל ואף פיזר את אפרו על פני המים.

"ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט" – בא מלאך המוות והרג את משה רבינו כשהגיע יום פקודתו. אף שקידש משה רבינו את גופו הטהור כאחד משרפי מעלה, מכל מקום אין דתנו כדת הנוצרים חלילה. אנו מאמינים כי משה, ככל בשר ודם, השיב את נשמתו לבורא ונסתלק מהעולם הזה בשביעי לחודש אדר.

"ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות" – לעתיד לבוא יתגלה הקב"ה וייקח את נקמתו ממלאך המוות, ושוב לא תהיה מיתה בעולם, אלא תבוא הגאולה השלמה וייבנה בית המקדש