יש הורים שמפאת רצונם שלא להכביד על הילד בגיל צעיר, מונעים ממנו ערכים חינוכיים בזמן הנכון. יש הורים הסבורים שיש ללמד את הבנים ואת הבנות ענייני אמונה רק לאחר שהם מתבגרים. לדעתם, רק אז יבין הילד היטב את תכני הלימוד, ויהיה מסוגל לבחור בדרך הנכונה.

הורים אלו טועים. ההנחה שאם לא מחנכים ילד לכיוון מסויים, הוא נותר נייטראלי, ויהיה פתוח לקבל את הדרך הנכונה בבוא העת, הינה מוטעית. הילד קולט מסרים מסביבתו מגיל צעיר מאד. מסרים אלו דוחפים ומכוונים אותו לכיוון שהם מייצגים. גם אם התוצאות אינן נראות לעין באופן מיידי, מתחת לפני השטח מתרקמת אישיותו של הילד, והוא מפנים מסרים אלו ובונה את אישיותו בהתאם לאווירה שסביבו.

כיבוש היצר וריסון התאוות בהתאם לחירות הנפש ולמוסר האלוקי, הם כוחות הטבועים בלב הילד החל משעתו הראשונה עלי אדמות. מיד בצעקתו הראשונה מביע האדם החדש מסר: "אני רוצה" או "אינני רוצה". רצונו שואף להגיע אל מחוזות הנוחות, והוא מנסה לדחות את כל מה שמונע ממנו זאת.

מיום ליום גובר רצון זה ביתר שאת. ההורים משתדלים למלא את רצונו ככל האפשר, עד שהוא הופך לרודן קטן השולט על כל סביבתו. לעתים נובעת כניעה זו של ההורים מתוך פינוק יתר, ולעתים מתוך רצון להשתיק את בכיו ואת הטרדותיו, למען יוכלו הם לנוח בשלווה. התייחסות זו, ויהיו מניעיה אשר יהיו, מרגילה את הילד לגישה מסוכנת. הוא מפנים שעליו רק לבקש, ומיד יינתן לו מבוקשו. עליו רק להטריד את סביבתו, ומיד יצליח להשליט את רצונו על הכל.

והנה לפתע פתאום, במלאת לילד חמש שנים בערך, הופכים המבוגרים את היוצרות ותובעים ממנו צייתנות ומשמעת, וזאת, לאחר שבמשך כל שנות חייו עד כה לא אירע לו כן. המהפך אינו מקובל על הילד והוא מתנגד לו. במשך חמש שנים היו בני משפחתו סרים למשמעתו וממלאים את כל רצונותיו, גם אם היה הדבר כרוך בקשיים ובהשקעת מאמצים, והנה פתאום הם הופכים לנותני פקודות. וכי הוא חייב לסור למשמעתם? במשך חמש שנים הם טיפחו בו את זרעי העקשנות, האנוכיות והמרי, וגילו את מלוא חולשתם כאשר נכנעו לדרישותיו האבסורדיות, ופתאום הם מנסים להטיל עליו רסן?

לא ייפלא, איפוא, שכשל חינוכי זה אשר נזרע בהיסח הדעת, מצמיח פירות באושים. כאשר ניגשים לחנך ילד שעבר בשנותיו הראשונות את התהליך המתואר לעיל, ההורים מתייאשים חיש מהר ומוותרים על חינוכו או מכלים את הכוחות במאבקים אינסופיים. ההורים תולים את הקולר בטבעו של הילד, בעוד שהם עצמם הביאוהו למצב מביך זה, מכיוון שהם לא ראו את הנולד.

על ההורים לנצל את גיל הינקות כדי לחנך את העולל ולהכשירו לחיות על פי אמות מידה מוסריות. חשוב להמנע מעשיית שגיאות מסוכנות, שגיאות שכמעט מן הנמנע יהיה לתקנן או להתגבר עליהן בשנים מאוחרות יותר.

לדוגמה, ילד שנחשף ללא הרף לגילויי אכזריות בסביבתו, יראה בהם באופן טבעי מעשי גבורה הראויים לחיקוי, ובהתאם לכך ינהג באכזריות כלפי חבריו והוריו. אם ניתן לו להתנהג בצורה זו, ולא נעיר לו מפאת גילו הצעיר, ואף ננחם את עצמנו שהוא בסך הכל ילד, אנו חוטאים בנפשו. הוא יבין שהתנהגותו היא נורמה מקובלת, הוא יפנים אותה בלבו ויבנה עליה את אישיותו. לעומת זאת, אם ניתן לו להבין שאכזריות היא מידה שלילית, ואף נמנע ממנו לעשות מעשים אלו, נוכל לאזן את השפעתה השלילית של הסביבה.

דוקא השנים הצעירות מסוגלות להוות כר נרחב לפעילות חינוכית. משעה שהילד מגיע לגיל ההתבגרות ומתחיל לפתח אישיות עצמאית, הוא כבר אינו מוכן במקרים רבים לקלוט מסרים הזרים לרוחו, אלא יבקש להתאים את מה שמלמדים אותו לעולמו שלו. כל מה שאינו מתאים למושגים ולערכים שקנה עד כה, לא יתקבל על דעתו. בתקופה זו איחר החינוך את המועד!

על פי הסבר זה נבין מדוע ה'הגדה של פסח' נותנת תשובה גם לבן 'שאינו יודע לשאול'. איננו ממתינים לרגע שהבן יבוא לשאול! טרם יבנה לעצמו עולם ערכים משלו, עלינו להשריש בלבו את האמונה בה'. וכל זאת מתוך תחושה ברורה: אם נמתין, אם לא נשגיח עליו כבר עתה, עלול חס וחלילה לצמוח בן רשע, כפי שגם הוא מתואר בהגדה.

למעשה, בתחום החינוך קיים שלב מוקדם יותר, גם הוא חשוב מאין כמוהו. איש לא יוכל ללמד את זולתו אומנות שהוא עצמו אינו בקי בה. לא בדיבורים בלבד ניתן להחדיר את התורה ללב הילד, מחדירים אותה בעיקר על ידי מעשים והתנהגות למופת. התלמיד לומד בעיקר מהדוגמה שמוריו משמשים לו. אם המורה אינו בקי במקצוע שהוא מלמד, לעולם לא יוכל התלמיד להשתלם בו. שגיאותיו של המורה נקלטות בנפש התלמיד ומכות שורשים בלבו. בכל תחום אחר ידוע ומקובל, שאין מניחים למורה שאינו בקי בחומר ללמד אותו. קל וחומר בתחום המוסרי, שבו עלינו להשתלם תחילה, לפני בואנו לחנך את צאצאינו.

עלינו להבהיר לעצמנו את כללי ההתנהגות ואת התכונות המוסריות שהיינו רוצים שבנינו ישתלמו בהם. עלינו להתמחות באומנות המוסר, למען נוכל לשמש דוגמה לחניכינו. עלינו לעקור מקרבנו את הפגמים שאיננו מעוניינים שיהיו בלב ילדינו. עלינו לבערם כליל מדיבורינו, מדעותינו, מהשקפותינו וממעשינו, לבל יוכלו, חלילה, ילדינו ללמוד חולשות אלו על ידי התבוננות במעשינו.

עלינו לחנך תחילה את עצמנו, כדי שנוכל לחנך את בנינו בבוא העת ברוח התורה והמצוות. פעולת חינוך מוצלחת היא העלאת התלמיד לרמה הגבוהה שבה מצוי המחנך. הילד מתבונן בנו בלכתנו ושומע אותנו בעת שאנו מדברים, וכך הוא לומד ללכת ולדבר. הוא לומד להתנהג בנימוס ולנהוג ביושר לב, להיות ותרן, דובר אמת, צנוע, הגון ומסתפק במועט, לאהוב את הזולת ולקיים מצוות בחפץ לב ובשמחה, גם אם הן כרוכות בקשיים ובמאמצים.

הילדים ניחנים בטביעות עין חדה, בחוש שמיעה מפותח מאד ובנפש ערה ותוססת. הם רגישים מאד לכל תנועה ולכל הנהגה של הוריהם ושל מחנכיהם. ריבוי הדיבורים על תורה ומוסר אינם מטביעים רושם בילד, כמו הדוגמה החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו, אם לטובה ואם, חלילה, לרעה. הורים תקיפים או קצרי רוח לא יצליחו לחנך לסבלנות. הורים רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות. הורים גסי לב לא יוכלו לחנך לנימוסים ולעדינות, והורים ערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות וליושר.

מדוע כה קשה להורים להרגיל את בניהם למשמעת בלתי כפויה? ייתכן שאת הסיבה האמיתית לתופעה זו יש לראות בעובדה, שהמשמעת היא אולי המידה היחידה, שהילדים אינם מוצאים אותה אצל ההורים. אנו מופיעים בעולמם של ילדינו כמפקדים וכמצווים, ואם כן, מנין ילמדו את מידת המשמעת? אמנם, אצל הורים יהודיים מועיל אורח החיים היהודי, שכולו רצוף משמעת לבורא עולם מתוך שמחה ורצון חופשי, לנטיעת ערך זה בילדים. אותה שמחה של מצוה שבה ההורים סרים למשמעת התורה ומדקדקים בכל הלכותיה בחיי היום-יום, מהווה עבור הילדים דוגמה מאלפת לקיום מידת המשמעת בין שאר המידות הטובות.