מנהגי האבלות נועדו בעיקרם במגמה לכוון את האדם לעצור את שטף מרוצת חייו, ולחשוב מחשבות נוקבות ועמוקות על אודות מעשיו, מעמדו וחובותיו כלפי אלוקיו. גישה זו נדרשת מכל יהודי בעת אבלו על היחיד, וגם מתבקשת מכולנו בימי האבל הציבוריים על פטירתם של הרבים. על מנהגי הצער והאבלות להוביל אותנו לעריכת ביקורת על מעשינו. האבל מהווה אפוא תמרור שתפקידו לכוון אותנו לחשבון נפש.

עיקרון זה מקבל משנה תוקף באבלות על מותם של אלפי תלמידיו של רבי עקיבא. אותו מאורע אירע בעבר הרחוק, וכבר עברו שנים רבות מאוד מאז פגע בנו אסון זה. אך אם למרות זאת אנו ממשיכים לשמור על מנהגי הצער, משמעות הדבר שעדיין לא נרפאנו מהמכה שנחתה עלינו.

מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא יצר בעם חלל גדול ביותר, חלל שעד היום עדיין לא נתמלא. לאחר המגיפה ההיא היה העולם שמם מתורה, ושיממון רוחני נורא זה נותן בנו את אותותיו עד עצם היום הזה. אמנם, מאז אותה תקופה קמו בעמנו תנאים, אמוראים וגדולי ישראל, וכולם כאחד שמרו על צביון העם ואף רוממו אותו ברוחניות, אולם אף על פי כן לא נרפאנו מעוצמת המהלומה שספגנו בעת ההיא.

מעבר לכך, איננו מסוגלים אפילו לשער כיצד יכולנו להיראות אלמלא אותה מגיפה שפגעה בנו אנושות גם מבחינה רוחנית. על פי הסתכלות זו, האבל אינו רק על מאורע היסטורי שחלף. אנו מתאבלים על פרץ בחומת התורה שעדיין לא תוקן. כאמור, חובת האבלות מביאה אותנו גם להתבוננות בשורשי המאורע, כדי לתקן את משוגות העבר ולהשתדל להיטיב את דרכנו בעתיד.

אם כן, לאבלות קיים פן של מבט לעתיד. מטרתה לשפר, לערוך בדק בית ולהכשיר את האדם ואת העם למסגרת חיים מעולה, שבה לא יארעו אותם מקרים מצערים שאירעו בעבר.