תקופה זו, הימים שביו חג הפסח לחג השבועות נקראים ימי "ספירת העומר".
ננסה להיכנס מעט לאווירה שחיו בה אבותינו בתקופה זו.
מאתיים ועשר שנים היינו לעם מזה רעב, משועבדים כליל, עבדנו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ילדינו הושלכו ליאור, מצבנו היה נורא..."ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה". משה רבנו נשלח לגאלנו ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים, במשך שנה שלמה היה משפט המצרים במצרים. כל המכות שספגו המצרים היו אלו שלבים של קניין אמונה עבורנו- עם ישראל. ראינו את שליטת האלוקים בשמים ובארץ, ביאור ובאוויר, בגוף ובנפש. וכשהכרה זו הבשילה עד לביטחון מוחלט בבורא, או אז יכולנו ממצרים ביד רמה... קשה לתאר את האושר שהציף את העם...
מיד, שמו אבותינו פניהם אל המדבר, לכיוון הר סיני, אל המקום שיזכו בו להתגלות אלוקית, לקבלת לוחות הברית והתורה הנצחית.
כן, לזכות לא רק בחרות פיזית, אלא גם בחרות נפשית ורוחנית.
בכליון עיניים ספרו את "ספירת העומר". מתי יזכו להתרחק מ"העומר", ממנחת השעורים, ולהגיע כבר למתן תורה, שסמלו היא מנחה שעשויה מחיטים- מאכל אדם...
ובל נשכח שכל אחד הרגיש שחייו מנוהלים בשלמות על ידי הבורא. אוכל מהמן שירד להם משמיים איש איש לאוהלו, שתייה מסלע, ניצחון ניסי במלחמה מול עמלק... אכן, הרגשה שקשה לתארה, חוויה אדירה מאין כמוה.
תקופה זו אמורה להיזכר כתקופת זוהר של עם ישראל.
כל זה נכון מאוד. עד תקופת רבי עקיבא , בערך 1400 שנה לאחר מכן.
אז ארעה הטרגדיה.
רבי עקיבא זכה לראות את בית המקדש השני במשך 52 שנה עד לחורבנו, ולאחר החורבן החליט לשקם את המצב הרוחני של עם ישראל. ובזכות הקרבתה של אשתו זכה רבי עקיבא לעשרים וארבע אלף תלמידים... ננסה לדמיין אדם שמאחוריו אצטדיון שלם...
וכולם, כן, כולם מתו לו בתקופה זו, בימים שבין פסח לשבועות- ימי ספירת העומר. (במאמר זה לא נסביר מדוע מתו לו דווקא בתקופה זו)
ועל כך אנו מתאבלים בכל שנה ושנה, לא רק על עצם הפטירה, אלא בעיקר על החלל הרוחני שנוצר עם פטירתם.
במאמר זה הייתי רוצה להיכנס קצת ל"נעליו" של רבי עקיבא. וכמדומני, שאם נבין את מהלך חשיבתו ואופן התמודדותו מול הטרגדיה, נוכל לקחת "טיפ" לחיינו, כיצד לעמוד איתנים מול נחשולי החיים המאיימים להטביענו לא אחת...
רבי עקיבא היה עני מרוד עד גיל ארבעים. נפטרו לו שלשה ילדים, ואז הוא נישא בשנית עם רחל, בתו של כלבא שבוע. הם חיו בעוני ובצער, ואז החליט רבי עקיבא ללמוד קרוא וכתוב (עד אז היה בור ועם הארץ...), ובזכותה של אשתו החליט שהוא משקיע את עצמו בלימוד התורה. במשך עשרים וארבע שנים השקיע את כל כולו, ואז חזר לביתו עם עשרים וארבע אלף תלמידים. (צריך לייחד מאמר שלם על הביוגרפיה שלו, אנשים חושבים שבגיל ארבעים כבר אין מצב לכלום, הנה לנו דמות שעושה לנו "בית ספר")
אין מה לדבר- פשוט מפעל חיים.
ומפעל החיים הזה, מתמוטט תוך שבעה שבועות. בחשבון מהיר יוצא שרבי עקיבא השתתף בערך בשבע מאות חמישים הלוויות ביום...
אנשים מקבלים מהלומות בחייהם, ואינם יודעים כיצד לצאת מזה...
רבי עקיבא, במקום להיכנס לדיכאון ולמרה שחורה, מתחיל הכול מהתחלה...
מתאר התלמוד, שרבי עקיבא לקח חמשה תלמידים, הלך לדרום והתחיל ללמדם. אגב, אחד מהם הוא רבי שמעון בר יוחאי, שגילה לנו את כל תורת הסוד...
ואנו עומדים נפעמים, מאיפה רבי עקיבא שאב כוחות? איך הוא לא נשבר?
נספר כמה סיפורים נוספים אודותיו, ונוכל להבין איכשהו את הלך מחשבתו.
התלמוד מספר שרבי עקיבא הלך בדרך עם כמה מחבריו התנאים, ושמעו קולות שמחה מהעיר רומי, התחילו הם לבכות, ורבי עקיבא החל לצחוק... אמרו לו מפני מה אתה צוחק? והוא עונה להם כמו יהודי טוב, בשאלה- מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, הם, הגויים, שמשתחווים לעבודה זרה, יושבים בטח והשקט, ואנחנו בית אלוקינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להם, לכך אני צוחק, שהרי אם לעוברי רצון השם טוב בחיים, אין ספק שלנו, עבדי השם, יהיה טוב פי כמה וכמה...
הרי לנו שבמקום שכולם בוכים, ולכאורה בצדק, שהרי הם חוו את חורבן בית המקדש, רבי עקיבא דווקא צוחק...
סיפור נוסף שמספר התלמוד, שרבי עקיבא עלה עם חבריו לירושלים וראו מחזה מזעזע.. שועל יוצא ממקום קודש הקדשים... התחילו כולם לבכות, ורבי עקיבא, שוב מצא לנכון לצחוק... ושוב אתו דו שיח, אמרו לו מפני מה אתה צוחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו כשבית המקדש היה קיים, היה אסור לאף אחד להיכנס לקודש הקדשים, והנה עכשיו הבית נחרב ושועל מהלך שם בחופשיות... שלא נבכה? אמר להם לכך אני צוחק, ואסביר את עצמי. שנים קודם קבלנו נבואה מהנביא שעקב מצבנו הרוחני הירוד בית המקדש יחרב, והנה נבואת החורבן התקיימה, משמע דברי נביאנו אמת, אם כן חובה עלינו לשמוח, כי בידנו נבואות שתהיה גאולה עתידית, ויהיה שלום, ואין ספק שגם הם יתקיימו...
שוב, כולם בוכים, ורבי עקיבא צוחק...
סיפור נוסף שמספר לנו התלמוד, דומה אף הוא לקודמיו.
רבי אליעזר שהיה רבו של רבי עקיבא, חלה ונטה להיפטר מן העולם. נכנסו תלמידיו לבקרו ולהיפרד ממנו. ומשראו שרבם סובל כל כך, החלו לבכות. ורבי עקיבא, כמובן, צוחק. אמרו לו למה אתה צוחק? אמר להם למה אתם בוכים? אמרו לו אנו רואים את רבנו בצער, ולא נבכה? אמר להם, זה הסיבה שאני צוחק. ושוב הסביר את עצמו, עד עכשיו חששתי שמא רבי קיבל את כל שכרו על עבודתו הרוחנית כאן בעולם הזה, ולא נשאר לו כלום לעולם הבא, כי "הלך לו" בחיים, הכול הסתדר לו. עכשיו שאני רואה שהוא סובל, זה מראה ששכרו שמור לעולם הבא- עולם האמת, ולכן אני שמח.
שוב, פעם שלישית שכולם בוכים ורבי עקיבא צוחק...
מקרה נוסף היה בשעת פטירתו מן העולם. שעה שהרומאים הרגוהו באופן אכזרי ביותר, וכשחבריו ראו אתו סובל התחילו לבכות... ורבי עקיבא דווקא היה נראה מאושר. שאלו אותו, רבנו, אתה סובל כל כך, איך אתה מאושר? אמר להם, כל חיי קראתי קריאת שמע, ואמרתי "ואהבת את השם אלוקיך...בכול נפשך", פירוש- צריך לאהוב את השם עד כדי מסירת נפש, והנה סוף סוף זכיתי שמוציאים אותי להורג על עובדת היותי יהודי, ולא אשמח?
יש לרבי עקיבא סוד שמלווה אותו כל חייו. סוד שגורם לו להיות אופטימי ולראות כל דבר באור חיובי...
רבי עקיבא על אף שחווה את הצער, החורבן והייסורים כשאר חבריו, מעניק בוננות וזווית ראיה נוספת שמשנה את התמונה.
כולנו רוצים להיות כאלה, מהו סודו המסתורי?
חברים, רבי עקיבא עצמו מגלה לנו אותו.
וכך מספר התלמוד: רבן גמליאל, חברו של רבי עקיבא שט בספינה. לצידו שטה ספינה נוספת שרבי עקיבא נמנה בין נוסעיה. והנה ארע אסון. הים היה סוער במיוחד, עד כדי כך שספינתו של רבי עקיבא נשברה... עוד לא היה אז את שייטת 13 בשביל להזעיקה לעזרה...
מספר רבן גמליאל, הצטערתי מאוד על הנוסעים שבה ובפרט על רבי עקיבא. כשעליתי ליבשה ונכנסתי לבית המדרש, פתאום ראיתי את רבי עקיבא. אמרתי לו מי העלה אותך? איך ניצלת?
וכאן מגלה רבי עקיבא את הסוד: "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו בראשי". זהו הקוד. ונבארו:
בואו ניקח את הספור האחרון כמטאפורה, כמו שמבארים לנו רבותינו.
העולם משול לים. פעמים הוא כחול ורגוע, אבל פעמים הוא סוער ומאיים. הספינה היא גופו של האדם, ובתוך הספינה נמצא האדם עצמו- נשמת חייו וכוחות נפשו. חיי האדם מלווים לא פעם בגלים אדירים, במהלומות. עולמנו הוא עולם העשייה, "לעשות" היא המילה האחרונה שנאמרה בפרשת בריאת העולם. לא באנו לעולם כדי להיות על גלשן בחופי הוואי עם מיץ תפוזים קר ביד. באנו להתמודד.
המדד לא כמה הצלחנו, אלא כמה התאמצנו בשביל להצליח...
איך מתמודדים? אומר לנו רבי עקיבא, אתה בספינה, מגיע מולך גל מאיים. אם תעמוד ניצב, הוא ישטוף אותך. אחי, הוא יותר חזק ממך. מה תעשה? תתכופף, תנענע לו בראשך, תמתין שהוא יעבור ואז תתרומם שוב ותמשיך במלא העצמה. תזכור שהכול זמני! כן, הגל עובר, הוא מסוגל גם לרומם, לא רק להטביע. אל תיכנס לדיכאון! תזכור תמיד, שהאמת, שבעולם גם מה שנראה רע, לא בהכרח הוא כך. ונסביר:
מהו "רע" בלשון הקודש? שימו לב.
כל השפות הינם מוסכמות. לשון הקודש היא שפה מהותית. למשל "יד" נקראת יד כי יש בה י"ד פרקים, בארבע אצבעות יש שלשה פרקים, הרי לנו י"ב, ובאגודל יש שני פרקים- סך הכול- י"ד. וכן "לשון" נקראת לשון, כי היא לשה את האוכל. וכן כי על ידי הלשון אנו מדברים, וכמו שלישה נועדה לחבר כך חובתנו לחבר ולהתחבר לזולת על ידי הדיבור ולא חלילה להפך. אם כן מה משמעותה של המילה "רע"?
מעניין, שהמילה "רע" נקראת בשני אופנים, רע בפתח- מלשון רעה, מקרה רע. ו"רע" בצירה- מלשון ידידי ורעי. כמו "ואהבת לרעך" וכמו "רעייתי".
בלשון הקודש כשיש שתי מילים עם אותו הרכב אותיות, יש בינהם קשר. מהו הקשר?
"רע" פירושו קטע, חלק ממשהו שלם. כמו "גשר רעוע", או "תרועה" שפירושה תקיעה מקוטעת. וכן אומר הנביא "תרועם בשבט ברזל". מתי אדם מרגיש שרע לו? רק כשהוא מרגיש חסר. לא שלם. לכן כל הזמן אנו מתרצים את עצמנו "כשנגמור את הלימודים אז נתחיל ל..." או "אחרי שנתחתן אז..." וכדומה. כי האדם מרגיש כרגע חסר. ולכן חבר טוב נקרא גם רע, כי הוא באמת משלים אותי. וכן אישה נקראת "רעייתי", כי היא משלימה אותי, ובלעדיה אני רק חלק.
לצערנו, כשאנו נתקלים על הבוקר באדם מחויך אנו אומרים לו "עד הצהריים זה יעבור לך". למה? כי אנחנו מרגישים כל הזמן חסרים, כל פעם במשהו אחר. כשנרגיש שלמים, נהיה שמחים.
ולכן, כל פעם שמגיע אלינו צרה או התמודדות, צריכים לדעת קודם כל זה זמני, להירגע, ולחכות שהגל יעבור. וגם לזכור שזה רק קטע. המאורע שאתה חווה כרגע, זה רק חלק מתוך מערכת שלימה שהבורא מנהל. כל אחד מאיתנו יכול להעיד על עצמו שאחרי שעבר זמן התברר לו שמה שהיה נראה לו רע, לבסוף זה רק היה לטובתו. ולפעמים דווקא הרע הזה הצמיח טובה מרובה. האדם צריך לחכות לסוף, לראות את התמונה השלימה. פעמים והוא יראה את זה מיד, פעמים אחר שנים. ויתכן שרק לעתיד לבא נבין את מהלכי האלוקים. וכך אומר הנביא עמוס: " הנה ימים באים, נאום השם, ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע" .(עמוס ט' יג') החורש, שזהו תחילת המלאכה יפגוש את הקוצר, שזהו סוף המלאכה. וכן דורך הענבים שזהו סוף המלאכה, יפגוש את מושך הזרע... זאת אומרת, לעתיד לבא נראה את התמונה בשלמות.
אומר לנו רבי עקיבא, מגיע גל? זה זמני, תתכופף לזמן מה, אל תתרגש, חכה שזה יעבור,הגל גם מרומם, תמיד תסתכל על העתיד. עכשיו רע לך? תחשוב קדימה... בתוך הקושי- ממש בתוכו מונחת גם הישועה, עכשיו רואים שועל יוצא מבית המקדש, עכשיו שומעים את הגויים שמחים? זה חלק מהתמונה-- תסתכלו קדימה, יבא יום והגלגל יתהפך. עכשיו רבי אליעזר סובל? זה זמני... תסתכלו על שכרו העצום שמחכה לו בעולם האמת... עכשיו מייסרים אותי? סורקים את בשרי? זה הבכי, אבל יש גם צחוק. כשקראתי את הפסוק "ואהבת את השם אלוקיך בכול נפשך" אמרתי אימתי יבא פסוק זה לידי והקימנו. - אני צופה את העתיד, את השכר העצום על מסירות הנפש הזו...
זהו סודו של רבי עקיבא.
וזהו סודו של כל אחד מאיתנו אם רק נרצה.
ולכן, תקופה זו נקראת "ספירת העומר". "עומר" זה מלשון "מעמר". מעמר פירושו לאסוף את הפרטים ולרכזם לכלל פאזל שלם. עבודתנו בימים אלו ללמוד מרבי עקיבא, לאסוף את החלקים, כשהכול מרוכז, לא מחולק וקטוע, אזי התמונה מתבהרת.
אם ניקח "טיפ" זה לחיינו, חושבני שנראה טוב יותר...
בהצלחה.