(מעובד מכתבי הרב שמשון רפאל הירש)

בזמן שישראל חגגו את חג תקומתם בחודש האביב, בחג הפסח, כבר הבשילה השעורה בשדות כשהיא מצפה לחרמש.

"מהחל חרמש בקמה" (דברים ט"ז, ט'), זו התכלית אצל עמים אחרים. שאיפתם הלאומית היא: חירות, עצמאות, אדמה, ברכת יבול ופרי. עם הקציר מתמלאת כל שאיפתם. ואילו ישראל מתחילים רק עתה לספור. הם סופרים את הימים והשבועות, עד ליום שבו הם מקבלים את האוצר הגדול, אשר נותן טעם וחשיבות לחירות, לעצמאות, לשדות ולכרמים. בלעדי האוצר הרוחני אין ערך לנכסיו הגשמיים של העם.

בשעה שישראל שרויים על אדמתם, התורה קוראת לעם כולו ואומרת: 'ארצכם, אדמתכם הפוריה ופירותיה, לא קניינכם היא. רק למען התורה ניתנו לכם כל אלה. הארץ העשירה והפוריה, "ארץ זבת חלב ודבש" והחיים העצמאיים והמשגשגים, אינם אלא אמצעי המוביל לתכלית: לפתח את חיי העם כפי שה' מצווה בתורה.

בעבר, כאשר חדלו לספור את הימים והשבועות לקראת מתן תורה, כי לא ראו עוד את התורה כגורם העיקרי של לאומיותם, כאשר התחילו לראות בחירותם ובעצמאותם את עצם לאומיותם, כשהמדינה העצמאית שימשה תחליף לתורה, נגזר עליהם לגלות מארצם ולאבד את חירותם. הם לא הצילו מאומה, פרט לתורה, אשר כה זלזלו בה ביושבם על אדמתם. עתה הם נפוצים בין עמי ניכר זה כאלפיים שנה.

ואף על פי כן, ממשיכים אנו לספור. לא מהחל חרמש בקמתנו, אלא מהיום בו הניפו אבותינו את חרמשיהם על קמתם, בהיותם שרויים על אדמתם.

כלום אנו, עדיין זקוקים לאזהרה, לבל נעריך יתר על המידה את קנייני הארץ והאדמה? העוד יש צורך להתרות בנו ולהודיענו, כי השדות והכרמים אינם אלא אמצעי לקיום מושלם של התורה ומצוותיה?

אנו יודעים, כי אין כל ערך וחשיבות לחרמש, אם הוא ניתן לנו במחיר התורה. לא נאחוז בידינו האחת את החרמש, אלא רק כאשר נאחוז בידינו האחרת את התורה. ברוח זו נעורר בלב בנינו את רעיון הספירה, בחירות חיינו ננצור את נאמנותנו לתורה.