מדוע אנו אבלים כיום על מות תלמידי רבי עקיבא?

בימי ספירת העומר אנו מתאבלים על מותם של תלמידי רבי עקיבא. הדברים נקבעו לא רק מחמת מאורעות העבר, אלא בעקבות החסר הקיים בימינו אנו כתוצאה מאותם אירועים מצערים.

מנהגי האבלות נועדו בעיקרם במגמה לכוון את האדם לעצור את שטף מרוצת חייו, ולחשוב מחשבות נוקבות ועמוקות אודות מעשיו, מעמדו וחובותיו כלפי אלוקיו.

גישה זו נדרשת מכל יהודי בעת אבלו על היחיד, וגם מתבקשת מכולנו בימי האבל הציבוריים על פטירתם של הרבים. על מנהגי הצער והאבלות להוביל אותנו לעריכת ביקורת על מעשינו.

האבל מהווה איפוא תמרור שתפקידו לכוון אותנו לחשבון נפש. עיקרון זה מקבל משנה תוקף באבלות על מותם של אלפי תלמידיו של רבי עקיבא.

אותו מאורע אירע בעבר הרחוק, וכבר עברו שנים רבות מאוד מאז פגע בנו אסון זה. אך אם למרות זאת אנו ממשיכים לשמור על מנהגי הצער, משמעות הדבר היא שעדיין לא נרפאנו מהמכה שניתכה בנו.

נשאלת השאלה, מדוע ראו חכמים להפוך את ימי השמחה של הספירה לימי אבל לדורות? האם קיימת השפעה ממאורע זה לדורות הבאים עד שגם אנו מתאבלים על מיתתם?

בתלמוד (יבמות ס"ב) מסופר, שלאחר שמתו תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם מתורה. עד שבא רבי עקיבא לדרום ולימד חמישה תלמידים, והם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם שהעמידו תורה בישראל. חמשת תלמידיו של רבי עקיבא היה בהם די כדי להעביר את מסורת התורה להמשך הדורות של עם ישראל. עתה נשער בנפשנו איזה אור תורה יכלו להקרין עשרים וארבע אלף תלמידים.

אם בחמישה תלמידים היה די כדי להציל את מסורת הדורות, אולי היתה מגיעה כבר הגאולה השלימה באור תורתם של רבבות לומדים?

ערב החורבן, כאשר רבן יוחנן בן זכאי מוצא את עצמו מול אספסינוס, המצביא הרומאי ונושא חן בעיניו, והוא מוכן לעשות את רצונו, בקשתו של רבן יוחנן בן זכאי היתה: "תן לי יבנה וחכמיה". לומדי תורה הם הערובה לקיומו של העם היהודי בתוך עולם אנטישמי של שמד ושואה.

בימים שני וחמישי, ימים שבהם מוציאים ספר תורה, נוהג עם ישראל לבקש מספר בקשות על הדברים היקרים לו ביותר: על בית חיינו, לרחם על פליטתנו ולקבץ את נדחינו, מצויה שם בקשה מיוחדת: "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, לקיים בנו חכמי ישראל, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם בכל מקומות מושבותיהם, ונאמר אמן".

עם ישראל רואה בלומדי התורה את התשתית הרוחנית לקיומו. עם ישראל מבקש על לומדי התורה, שהם ליבו של העם היהודי, אבר שנשמת רוח אפו תלויה בו, ובלעדיהם, אין עם ישראל יכול להתקיים. לאור הדברים האלה נוכל להבין את פשרו של האירוע המצער שהפך את ימי ספירת העומר מימים של שמחה לימי אבל.

ספר החינוך מסביר שספירת העומר מבטאת את כמיהתו של עם ישראל לקבלת התורה בחג השבועות ואת החשיבות שעם ישראל מייחס ללימוד התורה.

האבל על אובדנם של עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא בא לבטא אותו רעיון עצמו, את חשיבות למוד התורה. אילו לא ארע האסון הנורא והיו לנו באותו דור עשרים וארבע אלף תלמידים, בדרגתם של רבי מאיר, רבי יהודה, רשב"י וחבריהם, היה עם ישראל זוכה, כאמור, לגאולה השלמה, כי לימוד התורה הגדול מקרב מאד את הגאולה.

ואנו שלא זכינו... נדמע על אבדן כלי החמדה של עם ישראל, והיא היא ההכנה הראויה לקבלת תורה פרטית מחודשת בחג השבועות.

* נתבונן עתה בדמותו של רבי עקיבא וכיצד הוא עצמו צלח את המאורעות הקשים מנשוא.

רבי עקיבא היה עני מרוד עד גיל ארבעים. נפטרו לו שלושה ילדים, ואז הוא נישא בשנית לרחל, בתו של כלבא שבוע. הם חיו בעוני ובצער.

ואז החליט רבי עקיבא ללמוד קרוא וכתוב. בזכות אשתו התחיל ללמוד תורה. כעבור עשרים וארבע שנים חזר לביתו עם עשרים וארבע אלף תלמידים.

בימים שבין פסח לשבועות מתו כל תלמידיו. בחשבון מהיר נמצא שרבי עקיבא השתתף בשבע מאות וחמישים לוויות ליום...

רבי עקיבא, במקום להיכנס למרה שחורה, מתחיל הכול מחדש... הלך לדרום, לקח חמשה תלמידים והתחיל ללמדם.

אחד מהם הוא רבי שמעון בר יוחאי, שגילה לנו את תורת הסוד... כאשר הרומאים סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל, ראו תלמידיו בסיבלו והתחילו לבכות...

שאלו אותו תלמידיו: רבנו, אתה סובל כל כך, איך אתה מאושר? אמר להם: כל חיי כשאמרתי: "ואהבת את ה' אלוקיך... בכל נפשך", ציפיתי לרגע שבו אזכה לאהוב את ה' עד כדי מסירות נפש, והנה סוף סוף זכיתי שמוציאים אותי להורג בגלל אהבת ה' שלי, ולא אשמח?

סוד מלווה את רבי עקיבא במשך כל חייו. סוד שגורם לו לראות כל דבר באור חיובי...

* רבן גמליאל, חברו של רבי עקיבא, שט בספינה. לצידו שטה ספינה נוספת שרבי עקיבא נמנה בין נוסעיה.

והנה, אירע אסון. הים סער במיוחד וספינתו של רבי עקיבא נשברה... הצטער רבן גמליאל על הנוסעים שהיו בה וטבעו ובפרט על רבי עקיבא. כשעלה ליבשה ונכנס לבית המדרש, ראה את רבי עקיבא ושאלו: "איך ניצלת?" ענה לו: "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו בראשי".

כאן גילה רבי עקיבא את סודו. העולם משול לים, פעמים הוא רגוע, ולפעמים הוא סוער ומאיים.

הספינה היא גופו של האדם. בתוך הספינה נמצא האדם עצמו - נשמת חייו וכוחות נפשו. חיי האדם מלֻווים לא פעם בגלים אדירים, במהלומות. אתה בספינה, מגיע מולך גל מאיים. אם תעמוד ניצב, הוא ישטוף אותך. הוא יותר חזק ממך. מה תעשה? תתכופף, תמתין שהוא יעבור, ואז תתרומם ותמשיך במלוא העצמה.

תזכור שהכול זמני! הגל עובר, הוא מסוגל גם לרומם, לא רק להטביע.

אל תיכנס לדיכאון! תזכור תמיד, שגם מה שנראה רע, לא בהכרח הוא כך.