מהי מצוות ספירת העומר?

הנכס היקר ביותר שמקבל האדם מידי בוראו הוא הזמן. זוהי מתנה אישית, בלתי ניתנת להעברה. לא ניתן לרכוש מוצר זה בעד כל הון שבעולם, ואילו האדם מקבלו חינם אין כסף. עם זאת, אין דבר בעולם החולף כה בקלות ושניתן לאבדו ללא כל מאמץ, כמו הזמן. הוא זורם לעברנו ללא הרף, ומיד הוא בורח מאיתנו לבלי שוב. אמר פעם החכם: לא הזמן בורח ממך, אתה בורח ממנו. לא הכול נהנים מן הזמן במידה שווה. רק מי שהשכיל לנצלו היטב ולאגור בו מצוות ומעשים טובים, נהנה כאשר הוא מביט לאחור וסופר את הרגעים שהצליח בעמל וביזע להופכם לנכס נצחי, לסיפור הצלחה מתמשך. לעומתו, המבלה את ימיו בעיסוקים חסרי תוכן, אינו מוצא עניין להזכר בעבר. הבזבוז והאבדון רק מרעים עמו. חייו של האדם משולים ללוח שנה. יש התולש מדי יום דף, משליכו לסל וחסל. ויש המבין את חשיבותם של דפי חייו, וממלא אותם עד תום בתוכן. גם ברבות השנים לא יתבייש בימיו. סיפור חייו מהווה מקור להערכה אמיתית. שבע השבתות המובילות לקראת מתן תורה צריכות להיות תמימות. לא נוכל לספור את הימים שנותרו עד לחג השבועות ולהחסיר יום מהמניין. נדרש מאיתנו ניצול של ימים אלו עד תום. רק עם תוספת של עוד יום מלא תוכן ושל שבוע נוסף גדוש משמעות, ניתן לגשת כראוי לחג מתן תורתנו. במוצאי יום טוב ראשון של פסח, מתחילה הספירה הגדולה - הספירה קדימה: "וספרתם לכם ממחרת השבת... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום" (ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז). הספירה מורכבת מארבעים ותשע חוליות, המחברות את היום הראשון של פסח לחג השבועות. משמעותה של ספירה זו - נקיטת עמדה ברורה כלפי המושג חירות וכלפי משמעותה העמוקה של עצמאות עמנו. בני ישראל יצאו ממצרים בפסח. לאחר מאות שנות סבל, שעבוד וגלות הם נשמו מלוא ריאותיהם חירות. אולם מיד, למחרת יום הגאולה, בעוד שכרון החופש מסחרר, מודיעים להם: לאט לכם! המטרה עדיין לא הושגה! טרם הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה. החופש שהושג אינו סוף הדרך, כי אם תחילתה. עתה, אתם בדרך להר סיני. שם תקבלו עליכם את עול החוקה האלוקית, שם תזכו לחירות הרוחנית. הספירה באה להחדיר רעיון זה אל התודעה. מטרתה, להגן מפני העייפות המכרסמת בלב כל עם, המדמה שבחירותו מעול זרים השיג את מטרתו העליונה. הספירה היא ריענון של שאיפת האדם לבל יסתפק במה שהושג, אלא ימשיך לחלום, ללחום ולהאבק עד להשגת המטרה. ימי הספירה הם ימי הגשר והקשר בין שני החגים - פסח ושבועות. הספירה מאחדת אותם, מלמדת שאין להפריד בין גאולה גשמית לבין גאולה רוחנית. אין הראשונה קיימת בלעדי רעותה. עצם קיומה של הגאולה המדינית נתון בסכנה, אם יראו הגאולים במסגרת החומרית את תכליתה הסופית, את חזות הכל. מהפכות רבות שקעו בעקבות עייפות גיבוריהן, אלו שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף. יציבותן של מדינות רבות שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה כאשר התברר שמאבק עקוב מדם על השלטון, נותר מטרתם האחרונה של משחרריהן. שום חזון, שום ייעוד לא הניע אותם. ספירת העומר רואה ביציאת מצרים שלב גרידא. אמנם, שלב חשוב ביותר, אך לעולם לא ניתן להחליפו בסולם עצמו, בסולם העלייה הרוחנית. תמיד על האדם לראות את עצמו כמי שלא הגיע אל הנחלה ואל הסוף. כמי שעומד באמצע הדרך ועליו לעבור עוד מרחקים גדולים עד לסופה. כאשר יגיע זמנו של אדם לעזוב את עולמו ולהכנס לעולם הבא, ייקח עמו את הימים שניצל לתורה ולמעשים טובים. מה שבזבז על בילויים ועל דברי סרק יראה בעיניו כהשקעה שירדה לטמיון. באותם רגעי אמת מתחרט האדם על הטעות הגורלית שעשה, על הימים שתלש מלוח חייו לריק, השליך לאבדון ולא מילאם באוצרות חיי הנצח. המצווה באה מדי שנה להנחיל לנו את ערך הזמן, להזהירנו לספור כל יום בחיינו ולהופכו כיום של נצח.