מה מסמלת מצוות ספירת העומר?

מיד עם יציאת בני ישראל ממצרים בישר להם משה, שהיציאה לחירות עדיין לא הושלמה; עתידים הם, בעוד מספר שבועות, לקבל את החוקה החדשה, חוקת עם ישראל היא התורה שתינתן משמים.

בעת יציאת מצרים, היו בני ישראל חדורים בהכרה שמיימית זו. בתקופה שקדמה ליציאתם הם היו עדים למחזות מופלאים של התגלות מלכות ה' בעשרת המכות. בני ישראל הכירו בבירור שבורא העולם הוא אדון הבריאה כולה, וחוקי הטבע מסורים בידו. מכאן ועד לקבלת התורה, התנהל מהלך אחיד, שבו צעד העם לקראת חירותו האמיתית. כאיש אחד ובלב אחד הם הכריזו: "נעשה ונשמע" למרגלות הר סיני.

הספירה באה להחדיר רעיון זה אל התודעה. מטרתה, להגן על העם מפני העייפות המכרסמת בלב כל עם, המדמה שחירותו מעול זרים היא השגת מטרתו העליונה. הספירה היא ריענון של שאיפת הגאולים, לבל יסתפקו במינימום שהושג, כי אם ימשיכו לחלום ולחפוץ את המקסימום, את התפתחותו הרוחנית של העם, את העלאת איכותו המוסרית, כך יגיעו אל האושר הנכסף. בכוחה של ספירה זו, לקרב את העם למעמד מתן תורה גם מבחינה נפשית. לא רק אז, במדבר, כי אם בכל דור ודור.

בדומה לאסיר הסופר בכליון עיניים את הימים עד ליום שחרורו, כך ספרו בני דור המדבר את הימים עד ליום שבו יזכו לעבוד את האלוקים למרגלות הר סיני. בספירה זו, הפך חג הפסח למבשרו של חג השבועות.

ימי הספירה הם ימי הגשר והקשר בין שני חגים אלו. הספירה מאחדת אותם ומלמדת שאין להפריד בין גאולה גשמית וארצית, לבין גאולה רוחנית. אין הראשונה קיימת בלעדי רעותה. עצם קיומה של הגאולה המדינית נתון בסכנה, אם יראו הגאולים במסגרת החומרית את תכליתה הסופית, את חזות הכול. מהפכות רבות שקעו בעקבות עייפות גיבוריהן, אלו שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף. יציבותן של מדינות רבות שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה, כאשר התברר שהמטרה האחרונה שנותרה למשחרריו היא מאבק עקוב מדם על השלטון. שום חזון, שום ייעוד לא הונח ביסודו של שחרור זה.

בתורה קיימת מצוה הבאה ללמד אותנו את ערך הזמן, היא מצוות ספירת העומר.

ימי ספירת העומר מהווים ימי הכנה לקראת חג מתן תורתנו הממשמש ובא.

ככלה הממתינה בערגה לקראת יום כלולותיה, וסופרת בדריכות את השבועות ואת הימים, שעדיין נותרו עד ליומה הגדול, כך מתכוננת גם כנסת ישראל - הכלה, לקראת יום נישואיה עם החתן - הבורא.

כך שנו חכמים במדרש: "'שבע שבתות תמימות', אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושים רצונו של מקום". לתמימות שבה עוסקת התורה יש משמעות כפולה: על השבועות להיות תמימים, וגם על עם ישראל, הסופרים, להיות תמימים.

בין פסח לשבועות ישנם ארבעים ותשעה ימים. מדי יום ביומו אנו סופרים את הימים שעברו לקראת חג השבועות, שהוא יום קבלת התורה. עם ישראל מקבל מדי שנה ביום זה את התורה מחדש. הימים הקודמים לחג השבועות הם זמן מיוחד, ימי הכנה לקבלת התורה. בימים אלו ניתן להשיג אוצרות רוחניים. אנו סופרים אותם ולומדים להעריך את המתנה הנפלאה, את הזמן, לנצלו היטב ולהשקיע בו השקעות שתישמרנה לנצח.

קיימים שני סוגים של לוחות שנה. האחד הוא לוח אשר מדי יום ניתן לתלוש בו דף, וקיים גם לוח שבכל יום יש בו מקום לרישומים שונים.

כאשר תמה השנה, בולט השוני שביניהם. בעוד שהלוח הראשון יישאר חסר דפים, ייראה השני במלוא עוביו. אם אכן השכילו לרשום בו דברי טעם, הריהו נחשב לספר מלא עניין.

חייו של האדם משולים ללוח שנה. יש התולש מהם דף אחר דף, עד שלא נותר עוד מה לתלוש. ויש המבין את חשיבותם של דפי חייו וממלא אותם עד תום בתוכן אשר גם ברבות השנים הוא מהווה נושא להערכה אמיתית.