מצוות עשה מן התורה לזכור את מעשה עמלק, שנאמר (דברים כה, יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". על כך נאמרה בתורה גם מצוות לא תעשה (שם שם, יט): "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". דרשו חכמים "זכור" – בפה, "לא תשכח" – בלב. 

לכן תיקנו חכמים לקרוא פרשה זו בציבור פעם בשנה, בשבת שלפני פורים. ודווקא בשבת זו, כדי לסמוך את מחיית עמלק למחיית המן, שהיה מזרעו. 

עמלק הוא עם שנקרא על שם מייסדו הראשון, בנם של אליפז ותמנע. תמנע הייתה בת אלוף מיושבי שעיר החורי. כיוון ששמעה אודות גדלותם של אברהם ויצחק, ונוכחה לראות בגדלותו של יעקב אבינו, ביקשה להסתפח אליהם ולהתגייר. תהה יעקב אבינו על קנקנה, וראה שמושרשות בה מידות מושחתות הנובעות ממשפחתה, ואין לה תקנה. סירב לגיירה. כיוון שנדחתה, פרץ ארס מידותיה במשטמה עזה. הלכה והייתה לפילגש לאליפז בן עשיו.

על ברכי משטמה זו, נולד בנם עמלק. בידיים יוקדות נקמה נודנדה עריסתו, וחלב השנאה ליעקב היה לחם חוקו.

עוינות זו הייתה מחושבת ושכלתנית, בנויה על אדני היגיון מסולף ומעוות. אמר עשיו: "לולא יעקב, תום הליכותיו ומופת דרכיו, הייתי זוכה בכל ברכות אבי. על כורחו היה אבי נותן גושפנקא לדרכי, וגם היה מזכה אותי בכל טובה מן השמיים".

אומנם לא עלה בידו של עשיו להרוג את יעקב אחיו, אולם את שבועת הנקמה פיזם באוזני עמלק נכדו, וחינכו במורשת השנאה.

עשיו מת והשנאה המפעפעת נותרה בלב נכדו. הוא הקים עם שלם שיסוד מורשתו ברעיון אחד: להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים – מנער ועד זקן, טף ונשים.

בשעה שהראה ה' את אותותיו ואת מופתיו בארץ מצרים, קרע להם את הים ונבקעו כל המים שבעולם, ידעו הכול כי ה' עושה ניסים לישראל. אלופי אדום ואילי מואב נבהלו ונרעדו; יושבי כנען השלימו עם העובדה שיש להשיב את הארץ לבעליה, ובאותה שעה: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם" (שמות יז, ח).

למה יצא עמלק למלחמה, בשעה שכולם נכנעו? האם באו ישראל בתחומו או עברו דרך ארצו? הלא ארבע מאות פרסה מבדילים בינו לבינם; חמישה עמים יושבים לפניו?

אלא שמטרתו הייתה לצנן את האש אשר ליהטה את כל הארץ לשמע מעשי ה' ונפלאותיו. עמים רבים ניהלו מלחמה נגד היהודים. אולם עמלק הציב את השמדת היהודים כמטרה, כשיטה, על פי חוקים וסעיפים. משום כך, כמידתו מדדו לו. בשנאתו הוא בא – אף אתם תשנאוהו; "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דברים כה, יט)!

עמלק, וכן גם נכדו המן, אינם מסתפקים ברצח יהודים יחידים. חפצים הם להשמיד בבת אחת את האומה כולה, לגדוע את השורש, להכחיד את היהדות.

עמלק שואף להילחם בהשקפה היהודית, בתפיסת העולם היהודית, בתחושת היושר היהודית, ברגש היהודי לצדק, ביחס היהודי לרש ולמקופח, בסלידת הנפש היהודית משפיכות דמים ומחמס, בפירוש היהודי למושג 'גבורה'. כל אלו עומדים בניגוד גמור לשיטת עמלק.

עמלק מתעורר כאשר ידי ישראל רפות מן התורה, כאשר הם מפולגים, כאשר פוחתת אצלם עוצמת האמונה, כאשר חשקה נפשם להתחבר לעולם הלא-יהודי – באותה שעה בא עמלק וחרבו בידו.

עמלק הוא השוט שיצרה ההשגחה כדי להזכיר לנו כי יהודים אנו. עמלק הוא השוט של הקב"ה בעת שיש צורך לעורר את היהודים לתשובה.

עלינו לזכור תמיד מה שעשה לנו עמלק. עלינו לזכור גם את הסיבות שהביאו להגברת השנאה. עלינו לזכור לא רק את העמלק שבחוץ, אלא למחוק ולשרש את העמלקיות מפנימיותנו.

דורנו, שראה את העמלק הנאצי בפעולה, חש היטב על בשרו מה היא דמות העולם, כאשר מוגשמת תורת עמלק ומשליטה את סדריה בחברה האנושית.

הדמיון המפליא בין כנופיית היטלר לבין עמלק הקדמון מדהים ומעורר מחשבה. השקפת עולמם אחת היא, ונובעת מאותו מקור נרפש.

הניסיון להפוך סדרי עולם, לבטל את השפעת היהדות המחלחלת בו, להחזיר את החזקים 'המיוחסים' לשלטון, בעוד המון הגזעים 'הנחותים' משמשים להם משרתים ועבדים. לעקור מן השורש את זכות החופש שהחדירה היהדות לתודעת העולם. להצליח במקום שבו נכשל עמלק.

הקב"ה נשבע שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה זכרו של עמלק, שנאמר: "ויאמר [ה'] כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹּר" (שמות יז, טז).

עמלק מציב כעין יד המסתירה את שמו ואת כסאו של הקב"ה. כל עוד היד קיימת, אי אפשר לראות את שלמות ההנהגה וההשגחה של מלכות שמיים. תפקידנו להסיר יד זו ולהפיל את החומה ואת החיץ שבנה עמלק. רק לאחר סילוקו של עמלק, יכול עם ישראל לבנות את בית הבחירה, שיביא לשלמות הרוחנית של עם ישראל.