עוד לפני לידת יעקב ועשיו פנתה רבקה לברר את המשמעות הרוחנית של ההתגוששות במעיה: "ותלך לדרוש את ה', ויאמר לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" (בראשית כ"ה, כ"ג). היתה זו תחזית היסטורית על שני גויים, על שתי ישויות קוטביות מספירות רוחניות נוגדות, שתיאבקנה לעולם זו בזו על הבכורה בעולם.

"ויגדלו הנערים". הם מעצבים לעצמם השקפות עולם שונות: עשיו מסמל בחייו את "העכשיו", את "הרגע", תוך מיצוי מקסימלי של כל ההנאות שרגע זה יכול לספק. מיצוי המלווה בבוז עמוק לערכים. לעומתו, יעקב חושק בבכורה, דואג לעתיד ושואף לחיים המבוססים על ערכי בית אברהם.

מיד לאחר פטירת אברהם אבינו, עשיו מוכר את הבכורה ליעקב בעבור נזיד עדשים. צל המוות, המרחף על פילוסופיית החיים שלו, אינו מעניק לו את הכוח להשתחרר מאזיקי החומר וההנאה החושנית. הבכורה, שהיא התעלות האדם מעל הארעי והחולף, בתוך כדי החדרת הנצח אל הפעילות היום יומית, הבכורה הנושאת בחובה את האושר לאדם - נראית בעיני עשיו כאוטופיה חסרת סיכויים.

על כן: "ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשיו את הבכורה" (בראשית כ"ה, ל"ד).

מרגע זה, מבחינה חוקית, הבכורה שייכת ליעקב.

נקודת החיכוך הבאה מתרחשת בעת קבלת הברכות: רבקה מחפשת את יעקב לעשיו, והוא נכנס אל אביו. יצחק אכן מברך אותו: "יעבדוך עמים... הווה גביר לאחיך, וישתחוו לך בני אמך" (בראשית כ"ז, כ"ט) - אתה הוא העיקר ואחיך הטפל, הוא כפוף לך.

עשיו חוזר מהציד וזועק זעקה גדולה ומרה. יצחק נותן לו אופציית מילוט מן השעבוד ליעקב. זה יקרה "כאשר תריד" (בראשית כ"ז, מ'). כאשר יעברו ישראל על דברי התורה, יהיה לעשיו פתחון פה להתגבר על יעקב.

הויכוח בין עשיו ליעקב נסב סביב משמעות הבכורה. עשיו טוען שהחומר הוא העיקר, ואילו יעקב סובר שהחומר הוא אמצעי כדי להגיע דרכו אל הרוחניות. לאחר מכירת הבכורה נוצר מצב שיעקב הוא הבכור. לכן, יצחק אומר לעשיו: מציאות זו כבר נקבעה - עליך לעבוד את אחיך, מאחר שהרוחניות היא העיקר. אבל אם יפסיקו בניו של יעקב לעסוק בתורה, "ופרקת עולו מעל צוארך" (בראשית כ"ז, מ') - אתה פטור מלהיות כפוף ליעקב ותוכל להשתמש בחרב.

בצאת עשיו מיצחק, מתפתחת בלבו שנאת מוות ליעקב. שנאה זו הועברה בירושה לזרעו של  עשיו. הוא לא ינוח ולא ישקוט, עד אשר יהרוג את היהודי האחרון בעולם, כפי שאכן ראינו מגמה קשה זו במהלך ההיסטוריה.

לרבקה הוגד שעשיו רוצה להרוג את יעקב, ויעקב נמלט לחרן. שם הוא נושא את רחל ולאה, מקים את שנים עשר השבטים, ולאחר עשרים שנה הוא חוזר לארץ ישראל. לפני כניסתו לארץ ישראל הוא שולח מלאכים לבדוק האם אחיו עדיין רוצה להרגו. המלאכים שבים אל יעקב ואומרים לו כי פני עשיו למלחמה

מה קרה באמצע דרך?

יעקב מעביר את חפציו מעבר לנחל יבוק. הוא נותר לבדו ונאבק עם שרו של  עשיו. עם עלות השחר, מבקש המלאך מיעקב לשחררו. יעקב מנצל את ההזדמנות וכופה על הכוח הרוחני שעומד מאחורי עשיו לברכו, כלומר, להודות בבכורתו. המלאך נאלץ להודות. ולכן, משנה את שמו מיעקב (מלשון עקב, טפל לעשיו אחיו) לישראל, שמשמעותו שררה. הרוחניות שולטת בגשמיות.

בשלב זה מתחיל החיכוך בין האומות. זרעו של  עשיו מול זרעו של יעקב. כמו שנאמר: "ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בראשית כ"ה, כ"ג).

עמלק

עמלק - נכדו של  עשיו היה. בנם של אליפז ותמנע. תמנע היתה בת אלוף מיושבי שעיר החורי. כיוון ששמעה על אודות גדלותם של אברהם ויצחק, ונוכחה לראות את גדלותו של יעקב אבינו, ביקשה להסתפח אליהם ולהתגייר. תהה יעקב אבינו על קנקנה, וראה שהיא מושרשת במידות מושחתות ללא תקנה. סירב לגיירה. כיוון שנדחתה, פרץ ארס מידותיה במשטמה עזה. הלכה והיתה לפילגש לאליפז בן עשיו.

על ברכי משטמה זו, נולד בנם עמלק. בידיים יוקדות נקמה נדנדו אבותיו את עריסתו. היתה זו עוינות מחושבת ושכלתנית, בנויה על אדני היגיון מסולף ומעוות. עשיו חשב שלולא יעקב, תום הליכותיו ומופת דרכיו, היה זוכה בברכות. כן היה יצחק נותן גושפנקה לדרכו ומזכה אותו בכל טובה מן השמים.

אמנם לא עלה בידו של הסב עשיו להרוג את אחיו, אולם את שבועת הנקמה פיזם באוזני עמלק נכדו, וחינכו במורשת השנאה לגבות את נקמתו.

שאל עמלק: "איך אוכל לגבור עליו?"

אמר לו: "סימן יהיה בידך, כשתראה שנתקלו בדבר עבירה, קפוץ עליהם".

עשיו מת, אך השנאה המפעפעת נותרה בלב נכדו. הוא הקים עם שלם שביסוד מורשתו רעיון אחד, עם שעיניו נשואות לייעוד אחד: להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים - מנער ועד זקן, טף ונשים.

מלחמת עמלק

מלחמת עמלק היתה מלחמה טהורה משאיפה להרחיב גבולות. ההתקפה על ישראל נערכה "בדרך" (דברים כ"ה).

כל התגרות מצד ישראל לא קדמה למערכה זו. אף לא היו כל ניגודי אינטרסים המזמינים התנקשות. סתם כך, "אשר קרך בדרך".

הצורר גם לא ביקש להפגין עצמה ועוז רוח בקרב זה, במטרה להראות לחדשים שמקרוב באו, מי קובע באזור. הוא נהג בשיטת "פגע וברח", כשקרבנותיו העיקריים הם החלשים, ככתוב: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע" (דברים כ"ה, י"ח).

מה הקפיץ את עמלק משלוות ארצו אל המדבר? מה גרם לו לצאת למלחמה נגד העם אשר זה עתה זכה לחירות?

עמלק חש סכנה בעצם קיומו של עם ישראל. הוא ראה בכל המהלך הנדיר והמפעים של הניסים שנעשו לבני ישראל בצאתם ממצרים, אוסף מקרים עיוור נטול משמעות וכיוון.

על כן קם למלחמה, לחנוק את המציאות החדשה באיבה. לבל יכיר העולם ב"נס", אלא יחשוב שקיים רק טבע, שהכל מקרי, מזדמן.

עמלק בא להלחם בישראל מכוח ברכתו של יצחק: "והיה כאשר תריד", כאשר יעברו ישראל על דברי התורה, יש לעשיו רשות לפגוע בהם. ואכן, מלחמה זו התרחשה ברפידים, במקום שבו רפו ידיהם מן התורה. כשראה  עשיו שנחלשו ישראל בקיום התורה, מיד בא להלחם בהם.

כדי לגבור על עמלק יש לפעול בשני מישורים. במישור הטבעי - יהושע בחר אנשים ויצא להלחם בעמלק, בעיקר במישור הרוחני, כדי להשיב את לב העם אל ה'. משה עלה לראש הגבעה והרים את ידיו אל ה': "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות י"ז, י"א). משה רבינו ביקש בעיצומה של המלחמה להחזיר את העם אל אביהם שבשמים, כי מלחמת עמלק אינה מלחמה "טבעית"; היא תוצאה ישירה של ירידה רוחנית.

ואכן, כאשר נשא עם ישראל את עיניו אל אביו שבשמים, "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות י"ז, י"ג).

שאול המלך ועמלק

הפגישה הבאה בין ישראל לעשיו היתה לאחר שחילקו ישראל את הנחלות וישבו בשלום בארץ ישראל. שמואל הנביא מורה לשאול, מלך ישראל, להשמיד את בני עמלק: "לך והכית את עמלק, והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א', ט"ו, ג'). שאול יצא למלחמה בעמלק, אך הותיר בחיים את אגג מלך עמלק וחמל על הצאן והבקר. באותו לילה נגלה הקב"ה לשמואל ואמר לו: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך" (שמואל א', ט"ו, י"א) - המלוכה תילקח ממנו, מכיוון שלא קיים את דברי. למחרת הלך שמואל ושאל את שאול מדוע לא קיים את דבר ד'. שאול מודה: "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שם ט"ו, כ"ד). דבריו של שאול מבהירים בשל מה ניטלה ממנו המלוכה.

שמואל ציווה להביא את אגג לפניו ושיסף אותו בחרב, אלא שבאותו לילה שבו נשאר אגג בחיים, נתעברה ממנו אשה, וכך המשיך זרע עמלק בעולם.

גזירת המן

חלפו מאות שנים, ושוב התרחשה התגוששות נוספת בין שתי האומות. לאחר חורבן בית ראשון  יצאו בני ישראל לגלות בבל למשך 70 שנה. לאחר 52 שנות מלכות בבל, עלתה פרס לשלטון. תחילה מלכו כורש ודרייווש. לאחר מכן עלה אחשורוש על כס המלוכה. היהודים השתתפו במשתה היין שערך המלך אחשוורוש במלאת שלוש שנים למלכותו. היתה זו סטייה מן המורשת וירידה ברמה הרוחנית. מצב זה היווה "הזמנה" להנפת השוט, והוא אכן הונף בדמותו של המן האגגי שהיה מזרעו של אגג מלך עמלק. הוא התייצב בפני אחשוורוש ודרש: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד, בשלושה עשר לחודש שנים-עשר הוא חודש אדר, ושללם לבוז" (אסתר ג', י"ג).

אחשוורוש גידל את המן בן המדתא האגגי, שהיה שונא ישראל מובהק, ונישא אותו מעל כל השרים. מתוקף תפקידו של המן ניתנה ההוראה להשתחוות לו, דהיינו, לכפוף את ישראל בפני עמלק. הכל  עשו כך מפחד הצורר. אולם יהודי אחד בשער המלך, ושמו מרדכי, מאן להשתחוות. כשנודע להמן שמרדכי מזרע היהודים, ביקש להרוג את כל היהודים, בכל מדינות מלכות אחשוורוש. כל זאת בגלל יהודי אחד! דבר זה נובע מכוח שנאתו העצומה של עמלק לישראל.

מיהו המן? מהי השקפת עולמו? "אשר קרהו" (אסתר ד, ז). שיטתו של המן היא שאין בין המאורעות הקורים בעולם כל קשר. כל פרט אינו אלא "מקרה עיוור". האירועים השונים אינם כתוצאה מרצון ההשגחה העליונה. ואם כך הם פני הדברים, מה ימנע בעדו מלהתנכל ליהודים. "אידיאולוגיה" זו, ירושה היא לו מאבי אביו - עמלק. לסבא עמלק זכות יוצרים על שיטה זו, והוא הורישה לשונאי ישראל בכל הדורות.

נס ההצלה

אסתר ומרדכי הבינו בשל מה הצליח המן העמלקי להרים את ראשו, וכדי להביא לביטול הגזרה הם חייבים ליטול לידיהם את הנשק ששימש את משה במלחמת עמלק. אסתר ביקשה ממרדכי שיכנוס את כל היהודים לשלושה ימי צום ותשובה. רק בצורה כזאת יש לשליחותה סיכוי להצליח. בשעה שיישמע "קולו של יעקב" - יידחו ידיו של  עשיו.

אסתר נבחרה להשתלב בתהליך השמדתו של המן, מזרע עמלק, משום שהיא משבט בנימין, מילדי קיש, אבי שאול. כעת ניתנה לה ההזדמנות לכפר על חטא בית אביה.

שמואל אמר לשאול: "ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמואל א', ט"ו, כ"ח). המגילה משתמשת באותו מטבע לשון: "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (אסתר א', י"ט). אסתר עלתה על כיסא המלוכה של סבה שאול, כדי לקיים מחדש את צו האלוקים ולסיים את מלאכת מחיית עמלק.

מרדכי אומר לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו" (אסתר ד', י"ד). בשעה זו מצפים מאסתר שתיחלץ להצלת מלכותו של שאול, להצלת המחדל שהיה בימיו.

בהמשך המגילה מופיע: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית" (אסתר ה', א'). "מלכות" - שם עצם מופשט, שלא ניתן להצמיד לו את הפועל "ללבוש". "ללבוש מלכות", משמעו, ללבוש את מלכותו של שאול, למלא את מקומו, להכנס לתפקידו, לבצע את אשר הוא היה אמור לעשות. כשהלכה להתייצב לפני המלך, היא לא הלכה לבדה; "הלך" עמה שאול, ו"נשא" עמה מחדש את הצו: "לך והכית", ש"המתין" במשך שנים רבות עד להזדמנות זו שניתנה לו.