מסכת אבות פותחת ברשימת דמויות המנהיגים ששימשו כמנחילי התורה, כדי להציגם כדמויות מופת וכדוגמה לדורות.

כל זאת, כדי לומר לנו, התבוננו מי שקיבל את התורה וראו למי היא נמסרה: משה, יהושע, הזקנים – השופטים, הנביאים ואנשי כנסת הגדולה. אנשים אלו, מעבר לחכמתם ולגאונותם, הצטיינו כדמויות מופת. הם היו יראי שמיים, צדיקים, אנשי אמת ובעלי מידות תרומיות.

בהעברת התורה מדור לדור מתארת המשנה תהליך של "מסירה". המילה "ומְסרה". מזכירה מושג קרוב, אף הוא מאותו שורש: "מסורת".

בשימוש בפועל "מסרה" מדגיש התנא כי אי אפשר להעביר את התורה מדור לדור ללא שמירת המסורת.

המסורת כוללת את כל ההלכות, המנהגים, האגדות וההנהגות שנמסרו מרב לתלמידו. המסורת היא התורה שבעל פה, שנמסרה מדור לדור בשלמות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מן התורה שבכתב. לולא התורה שבעל פה לא ידע האדם את פרטי המצוות הכתובים בקצרה ובתמציתיות בתורה שבכתב. נמצא, אם כן, שהמסורת אינה באה להקל על קיום של התורה או לאפשר "לחיות עמה", אלא היא היא מסירת התורה בשלימותה.

כיום, יש אנשים הטוענים, כי אף שאין הם מקיימים את כל המצוות, בכל זאת הם "מסורתיים", שומרי מסורת. למעשה, האדם הנוהג בדיוק כפי שנהגו אבותיו, הוא הוא שומר ה"מסורת", אולם אם הוא בוחר לעצמו מה לקחת מהדורות הקודמים ומה לשלול – הרי שההגדרה 'מסורתי', אינה מתאימה לו.

ה"מסירה" רומזת גם ל"מוסרות", אלו הן הרצועות הקושרות את הבהמה למחרשה, ושומרות עליה שתלך בתלם.

המסירה מאב לבנו ומרב לתלמידו, היא הקשר המחבר אותנו אל בורא העולם, כפי שנאמר: "והבאתי אתכם במסורת הברית" (יחזקאל כ', ל"ז). המסורת קושרת את האדם לתורה ומחברת אותו לשלשלת הדורות.

רק שמירת המסורת בצביונה המלא יכולה לאבטח את היהודי לבל יהיה כעלה נידף, בן בלי בית, נישא ל"שום מקום" עם רוחות הזמן.

אי אפשר שלא להבחין גם במשמעות הנוספת המצלצלת במושג "מסורת" – מוסר.

ה"מסורת" וה"מוסר" הינם שני מושגים קרובים, המקיימים ביניהם קשרי גומלין הדדיים. קבלת התורה מחייבת השלטה של אורח חיים מוסרי וגם איפוק וריסון של יצרים ותיקון מידות.

כפיפות למוסר ולחובותיו תשמור על רצף המסורת של התורה, ובקיומה של המסורת תימשך שלשלת הזהב ולא תינתק.

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה

אנשי כנסת הגדולה היו קבוצה של מאה ועשרים זקנים, ביניהם נביאים, שהנהיגו את העם בתחילת כינונו של בית המקדש השני.

הכינוי "אנשי כנסת הגדולה" ניתן להם בזכות אחת התקנות החשובות שעשו – החזרת העטרה ליושנה.

חכמים אלו תיקנו בנוסח התפילה, בברכה הראשונה של תפילת העמידה, את תואר האלוקים שקבע משה רבינו: "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא". אנשי כנסת הגדולה הוכיחו שגבורותיו ונוראותיו של הקב"ה מתגלות ביתר שאת דווקא בעת הגלות, כאשר האומות משעבדות את ישראל, ובכל זאת עם ישראל מחזיק מעמד – "הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו".

עובדה זו היא סמל ודוגמה לפעילותם העיקרית של אנשי כנסת הגדולה – החזרת עטרה ליושנה. בכך היתה גדולתם. מטרתם היתה לדאוג להמשך קיומו הרוחני של עם ישראל בכל תנאי, גם בתקופות קשות.

הוו מתונים בדין

אנשי כנסת הגדולה אמרו יותר משלושה דברים, אולם שלושת ההנחיות שמוסרת המשנה בשמם, היו שגורות תדיר על לשונם, ושימשו נר לרגלם בכל פעולותיהם:

חובתם של הדיינים לשקול היטב את הדברים בטרם יוציאו את הפסק.

הפזיזות בהכרעת הדין עלולה להביא לטעויות בשיקול הדעת ולגרום לפגיעה בחוקי התורה. על כן, על מנת להחזיר עטרה ליושנה, באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: "הוו מתונים בדין".

העמידו תלמידים הרבה

ככל שיגדל מספרם של לומדי התורה, כך תשמר התורה בקרב העם ביתר שאת.

דרישת המשנה היא להעניק לתלמידים יכולת עמידה, כדי שיוכלו להתמודד עם הלימוד בכוחות עצמם, "לעמוד על רגליהם" ביציבות כדי לתפקד כחוליה הבאה במסירת התורה.

יש להעניק להם חינוך טוב למידות, לדרך ארץ ולהשקפה נכונה, למען יהיה קיום ללימודם וכדי שלא שימעדו בדרכי החיים.

עשו סיג לתורה

משמעות המילה "סייג" היא גדר השומרת על אשר בתוכה. כשם שגדר בגבול מסמנת את תחום הסכנה, את המקום שממנו והלאה נותר האדם ללא הגנה, כך גם מטרת הסייגים בתורה ליצור לאדם גבול, לשומרו מפני נפילה בשבי תאוותיו או בכשלון בחטא מתוך חוסר אבחנה.

עם זאת, התפקיד לדאוג להצבת גדר, מוטל בראש ובראשונה על האדם עצמו.

כל אדם מכיר את חולשותיו, את יכולותיו ואת נקודות התורפה שלו, ולכן, מוטלת על כל יחיד החובה "לקדש את עצמו במותר לו", לקבל על עצמו קבלות שישמרו על מעלתו הרוחנית בתחומים שקל לו להיכשל בהם.

הכבלים הנוספים שבהם יגדור את עצמו ישמרו עליו לבל יבוא חלילה לנתק את החוטים הראשיים של התורה.

החוטים הללו קיימים, גם אם הם שקופים ובלתי נראים.

כל בן ישראל מחובר בשורש נשמתו לכבלים רכים, אך יחד עם זאת איתנים מפלדה הקושרים אותו לשמירת התורה. חשוב להעריך את חוטי המסורת. כל אשר יחובר אל חוט המסורת – יש לו תקווה, כי הרשת העדינה הזו, היא "רשת הבטחון" לחיים.