התנא יוסי בן יוחנן מלמד כיצד לחזק ולבסס ערכי היסוד של הבית היהודי. ההדרכה שבמשנה מגישה את "חומרי הבנין", את העקרונות הנחוצים כדי להשתית "בית של חסד". העולם אומר: "החסד מתחיל מהבית" - גמילות חסדים נובעת מחינוך שורשי, שאותו צריך האדם לספוג כבר משחר ילדותו בבית הוריו.

יהי ביתך פתוח לרווחה

הבית הוא מקום קביעותו ועוגן חייו של האדם. בעולם מתייחסים לבית כאל טריטוריה פרטית, בבחינת "ביתי הוא מבצרי", ואילו היהודי מתחנך להפוך את מעונו הפרטי ל"מוסד חסד" בזעיר אנפין, להשאיר בו תמיד "דלת פתוחה" לצרכי הדל, המסכן והאורח המזדמן.

"בית של חסד" מתבטא בשתי פעולות עיקריות: הכנסת אורחים וצדקה לעניים. כדי שהבית יהיה מכניס אורחים ומסביר פנים לעניים, עליו להיות בית "פתוח לרווחה". בית שכל אדם מרגיש נעים ונוח לבוא בשעריו.

לצערנו, העשירים כיום - בתיהם מוגנים במנגנוני אזעקה המרחיקים כל פושט יד. לעומת זאת, יהודים "פשוטים", אוהבי חסד, חולקים את ביתם הצר עם אורחים ומזמינים בשמחה "אחים" נוספים לשולחנם הצפוף. עולים חדשים הזקוקים לקירוב או אנשים הזקוקים למקום לינה בקירבת בית-חולים, משתאים מול "הבית הפתוח" שמוצע להם בנדיבות, בטבעיות ובחמימות יהודית.

ויהיו עניים בני ביתך

הדרכה זו ממקדת את דרכי הפעולה של גומל החסדים: אל תהיה בררן בסוג האורחים שאתה מכניס הביתה, דאג שאף עניים יהיו בני בית אצלך. המבחן אם אכן החסד נעשה בכוונה טהורה לשם מצווה או להפקת תועלת אישית.

אם אורחיך הם רק אנשים בעלי שם, יש לחשוש שמא מטרתך להתהדר ולהתכבד בהם. "הכנסת אורחים" אמיתית אינה מבדילה בין עני לאמיד, בין אדם נכבד לאדם שפל.

המסר החינוכי במשנה הוא: אם רצונכם שהאורחים יחושו אצלכם בנוח, על בן הבית להתנהג עמו כאילו האורח הוא בעל הבית, ואילו בעל הבית הוא האורח.

בחכמה וברגישות עליו לשדר לאורח כמה הנאה הוא מסב לו כאשר הוא מתארח על שולחנו. עליו להשקיע תשומת לב כדי לחסוך ממנו את חוסר הנעימות ואת תחושת הזרות. תן לו מרחב פעולה בתוך ביתך, שאל אותו להרגליו והשתדל לספק לו תנאים נוחים, ש"ירגיש כמו בבית".

מעשה שהיה: יהודי אמיד באנגליה העמיד את בית מגוריו ל"משולחים" ולאורחים מזדמנים. הוא הצליח להעניק לאורחיו תחושה של "בית" אמיתי. אחד האורחים שלא ידע כי הוא בעל הבית, לחש באוזניו: "אמור לי, כמה זמן אפשר לשהות כאן?" בעל הבית השיב לו בחיוך: "האמן לי, כבר שלושים שנה אני כאן, ואף אחד לא ביקש ממני ללכת..."

ואל תרבה שיחה עם האישה

חשוב להדגיש, אין כאן כלל הוראה להתעלם מן האישה או לא להתחשב בדעתה או ברגשותיה. המשנה מזהירה מפני שיחה בטלה, שאין בה תועלת ואין לה תכלית.

אדם הנמשך לדיבורים מיותרים "גורם רעה לעצמו". מלבד בזבוז הזמן וביטול לימוד תורה, הוא עלול לעבור על איסור לשון הרע ורכילות ולהגיע לידי מחלוקת ומריבה.

האישה מטבעה רגשנית ונוטה להקצין דברים. אם יתאר הבעל באוזניה כמה זלזלו בכבודו, היא עלולה "לקחת את הדברים ללב", להיפגע באופן אישי, ולהיסחף לקלחת זו. מאידך, היא עשויה להאמין לדברים שנאמרו עליו. בשני המקרים הללו גורם הבעל רעה לעצמו.

המלצת המשנה: 'אל תרבה שיחה עם האשה', כוללת גם את אשתו של האדם. דבר זה לכאורה אינו מובן, שהרי ברור שזוגיות בריאה לא תיתכן בהיעדר קומוניקציה וקשרי שיחה טובים בין בני הזוג. איך יתכן שהתורה תתבע מאיתנו להיות חיילים טובים, כאשר היא נוטלת מאיתנו את כלי הנשק?

אלא שההסבר הוא כדלהלן: ההבדל בין שיחה 'גברית' לזו ה'נשית' אינו כמותי. לדוגמה, ישנם עניינים קשים וסבוכים, המצריכים הסברים נרחבים וארוכים, כדי שהזולת יבין את הנושא לעומקו. בודאי שבדברים המצריכים מעצם טבעם הסבר נרחב – יש להסביר בפירוט ולהאריך בשיחה. ההבדל הוא, כאמור, בין דיבור 'תכליתי' לבין הדיבור ה'נשי', שתכליתו היא השיחה עצמה.

את השיחה ה'נשית', אין כל סיבה לסיים. זוהי שיחה ללא גבולות, ומשום כך לא ניתן להגדירה על פי מונחים של שעות או דקות, היא אינה תלויה בזמן. כאשר המשנה קובעת 'אל תרבה שיחה עם האשה', אין הכוונה לשיחות תכליתיות, אלא לשיחות שמהותן עצמה היא ריבוי דיבור. האימרה "אל תרבה" היא תווית לשיחה מסוג מסויים.

אם נשאל, איזו מבין שתי סוגי השיחות, הגברית והנשית, טובה ומוערכת יותר? התשובה תהיה: תלוי למי? אשה שמדברת באריכות, נוהגת בהחלט כשורה, ואין בכך כל חסרון, כי יש בכך צורך אמיתי עבורה. בעוד הגבר, שעבורו אין בכך, בדרך כלל, צורך אמיתי, שיחה כזו היא שיחה בטלה, כי היא מנוגדת לטבעו.

מובן שבשעה שלאשה יש צורך לשוחח עם בעלה, שוב נכללת שיחה זו בתוככי השיחות הרצויות, השיחות המביאות לשלום ולאחדות. ולכן, כל אותן שיחות בין בני הזוג שמטרתן לחזק את הקשר ביניהם, הן מבורכות.