המשנה שלפנינו פותחת את תקופת ה"זוגות". בתקופה זו התחלקה הנהגת העם בין שני תלמידי חכמים שעמדו בראש הסנהדרין.

חכמי הזוגות היו אלו שקיבלו מרבותיהם את כל התורה בשלמותה, והעבירוה לדור הבא. המסורת היתה שלמה ומדוייקת ללא כל ספיקות, ולכן, שררה בין שני המנהיגים תמימות דעים מוחלטת ללא כל מחלוקות בהלכה.

ההנהגה התבצעה על ידם בהרמוניה, מתוך שיתוף פעולה מלא. יוסי בן יועזר היה נשיא הסנהדרין ויוסי בן יוחנן, שימש כאב בית דין.

בתקופתם התחיל המאבק בין ה"פרושים" - היהודים המקוריים, לבין הכיתות הפורשות שניסו לערער על התורה שבעל פה ולהחדיר את התרבות הנכרית אל פנים המחנה. בראש הלוחמים נגד אלו שרצו לסלף את התורה עמדו חכמי הסנהדרין ומנהיגיה.

יהי ביתך בית ועד לחכמים

כל יהודי המבקש להתקשר לתורה ולנושאי דגלה, אל יחשוב שהתורה מקומה ב"ארון הקודש" או בבית המדרש בלבד. התורה צריכה לשכון בכל בית יהודי.

ההערכה לתורה ולחכמיה צריכה להיות מורגשת בתוככי הבית ובאוירתו, כל אחד יכול להקים אכסניה לתורה.

הדרך לכונן את ביתו כבית של תורה, בית שדייריו מכבדים תלמידי חכמים והולכים לאורם, היא הפיכת הבית ל"בית ועד (-מקום כינוס) לחכמים".

כאשר החכמים שוכנים בבית דרך קבע, ודייריו רואים תלמידי חכמים, מאזינים לתורתם ושומעים את שיחתם – מובטח להם, לבני הבית, שיזכו גם הם לתורה.

שלמה המלך אומר (משלי י"ג, כ'): "הולך את חכמים יחכם" - מי שמלווה את החכמים בכל עת, סופו שתדבק חכמתם גם בו. על כן, כאשר יהיה הבית מקום כינוס והתוועדות של חכמים, לא יתכן שבעל הבית ובני ביתו לא יספגו מדברי החכמה ומן המידות הטובות, שמשרים החכמים סביבם.

לא כל אדם הוא איש מעלה שיקבעו בביתו שיעורי תורה. במקרים רבים הבית צר מידות, ואינו מסוגל לארח כיאות מפאת חוסר אמצעים, אם כן, מדוע דורשים ממנו דבר שאינו מסוגל לעמוד בו?

בימינו, בעידן התפוצה הנרחבת של הדפוס, מקבלת ההדרכה משמעות פרקטית וקלה לישום. רצונך להפוך את משכנך האישי לבית ועד לחכמים? דאג לשכן בביתך ספריה תורנית עשירה. בארון הספרים שלך "יתוועדו" ו"יתכנסו" חכמי כל הדורות ומהם תוכל לשאוב תורה ודעת. כל שעליך לעשות הוא: לגשת לאיצטבה, ליטול ספר לידך וללמוד בו.

והוי מתאבק בעפר רגליהם

המשנה מנחה אותנו ללכת בדרכם של החכמים ובעקבותיהם. הדימוי במשנה הוא ל"אבק", משום שהאדם ההולך בדרך מעלה אבק ברגליו, וההולך בעקבותיו מתאבק בעפר רגלי הצועד לפניו. ביטוי זה מלמדנו על היחס הראוי כלפי החכמים – עלינו להחשיב את עצמנו כתלמידים בפני רבם, ללכת אחריהם כדי לספוג מתורתם ולשמוע את כל אשר יורו לנו מתוך ענווה והכנעה.

כדאי לשים לב לדיוק במשנה: היכן ניכרים סימני הפסיעות של ההולך? – לא בתוך הבית המרוצף, כי אם בחוץ, בלכתו בדרכי העפר. קבלה אמיתית מן הרב אינה נדרשת רק בשאלות הלכתיות, הכפיפות שלך לדעת החכמים תתבטא גם "בחוץ", בשבילי החיים. אם גם בהחלטות הפרטיות, בנושאים האישיים, תשכיל לציית לדעת הרבנים, הרי שזכית באמת להיות תלמיד נאמן.

והווי שותה בצמא את דבריהם

התנא מוסיף הדרכה למבקשי החכמה ומציע להם לשתות את דברי התורה ב"צמאון", מתוך השתוקקות והתעניינות כנה.

בהתייעצות עם החכם עליך להניח בצד את דעתך האישית, להתעלם מן "המבינוּת" שלך ולקבל את דבריו במלואם, מבלי להרהר אחר דבריו או לערער עליהם בליבך.

המחשה טובה נוכל למצוא אצל הדגים שבים. המים אופפים אותם מכל עבר, ובכל זאת, כשיורדת טיפה מלמעלה הם עטים עליה בצמאון, כאילו לא טעמו טעם מים מימיהם. אף היהודי נדרש להעריך כל שיעור וכל חידוש תורה, לייקר כל מילה היוצאת מפי החכם, בידיעה כי כל דבור של תורה הוא טיפת חיים נוספת הנמסכת בעצמותיך.

אם תפתח את דלתות לבך ואת שערי ביתך לתורה, תזכה שגם בך ייספג אותו ריח בושם ענוג, ריח של תורה הנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא.