אנטיגנוס איש סוכו תלמידו של שמעון הצדיק בא להורות דרך בעבודת הבורא, שיקיים אדם את מצוות ה' מתוך הכרת מעלת המצוה ומתוך אהבה לבורא שקדשנו במצוותיו. על פי השקפה זו אין אפשרות לבן עולמנו בהיותו חומרי ומוגבל להבין מדוע השכר האמיתי שינחיל הבורא עבור קיום מצוותיו. השכר הוא נצחי וינתן לנשמה בבואה לעולם שכולו טוב.

לכן, אין לעבוד את הבורא כדי לקבל שכר, כאן בעולמנו. השכר נשגב הוא מכל חיי העולם הזה.

רובם של תלמידיו הבינו אל נכון את דבריו והפנימו את הערכים שהוא בא להנחיל להם.

אולם שנים מתלמידיו צדוק וביתוס תמהו על דברי רבם, האפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו בערבית? אילו היו יודעים אבותינו שיש עולם אחר לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה. מתלמידים אלו קמו כתות הצדוקים והבייתוסים.

המשאלה לקבל כבר כאן תגמול מיידי על מצוות ומעשים טובים, דומה לנסיון להשביע בהמה בשטר-כסף. אין בידינו כלים להכיל את השפע האלוקי הניתן עבור המצוות, ולכן גנז הקב"ה את הטוב לבריותיו וצפן אותו בעבורם לעתיד לבוא.

האמונה בשכר ועונש מעיקרי היהדות היא. אמנם, האם מותר והגון לצפות לקבל שכר על מעשינו או שמא ראוי לקיים מצוות "לשם שמים" בלבד, מבלי לחשב את הרווח הסופי?

כאשר האדם מכיר בגודל הזכות לגרום לקב"ה נחת רוח במעשיו הפעוטים, הוא מאושר, שש ושמח בעצם המצווה, ואינו הוגה בשכר שיקבל.

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס

עיון קל מגלה לכאורה כפילות לשון. המשנה מזהירה: "אל תהיו כעבדים... וחוזרת ואומרת: "אלא הוו כעבדים...". כפילות זו באה לחדד את הדברים, ולמנוע הבנה מוטעית.

התנא אינו בא לשלול או לפסול עבודת ה' הנעשית על מנת לקבל פרס ולקבוע שאין לה ערך, חלילה. המשנה רוצה רק להדגיש, שהדרך העדיפה והנעלה שאליה מוטל על היהודי לשאוף היא עבודת ה' מתוך אהבה ושמחה טהורה. וזאת, מבלי שהשכר המצפה בסוף הדרך, גם אם הוא קיים לבטח, יהווה יעד או מטרה.

הגמרא מביאה דוגמה יסודית לחידוד ההבנה:

בביתו של יהודי אירעה צרה: בנו נפל למשכב והרופאים אמרו נואש. היהודי נוטל מטבע, משלשל אותה לקופת הצדקה, ואומר: "הרי מטבע זו לצדקה על מנת שיחיה בני". האם מעשה כזה נחשב למצווה?

התשובה היא: אכן, בסוגיה זו קיים שוני מהותי בין אומות העולם לבין עם ישראל. ההבדל ביניהם מתבטא ב"שורה התחתונה". עמוק בנפשו של היהודי מושרש רצון פנימי לעשות את רצון ה', מתוך כוונה טהורה וללא מטרות רווח. לכן, גם אם חלילה בשל חשבונות שמים נסתרים, לא יבריא הילד ולא יקום ממיטת חוליו, לא יערער היהודי על גזירת שמים, וודאי לא יתחרט על המצווה שקיים. הוא ישמח בזכות השמורה לו לנצח. היהודי מכיר שהגמול לא מוכרח להגיע באופן גלוי ומיידי. לא כן הגוי. אם לא יעלה מבוקשו בידו, והמעשה הטוב לא יניב מיידית את התוצאה המיוחלת, הוא יתרעם ויקצוף, יתחרט על המצווה, ויכעס על עצמו על שנואל בטפשותו להאמין שהיא תועיל לו.

דוגמה זו מסייעת לנו לחדד ולהבין את הגישה הנכונה כלפי שכר מצווה. כוונת התנא במשנתנו להדריך: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" - אל תהיו מאותם אנשים שכל עבודתם תלויה בפרס, וברגע שאין הם מרוצים מהתמורה, הם מפנים עורף באכזבה ואינם ממשיכים עוד בעבודת ה'.

נשים לב לדיוק נוסף בלשון המשנה. הרמב"ם מבחין שהתנא משתמש בביטוי "פרס", ולא בביטוי "תמורה" או "שכר".

מדוע? "שכר" הוא תשלום הניתן כתגמול הולם עבור עבודה. אדם מחוייב לתת לפועל את שכרו. לעומת זאת "פרס" משמעותו מתנה, הניתנת לאדם בחסד ולא בזכות. הפרס ניתן כאות חיבה והערכה, אך אינו מחוייב מן הדין.

בביטוי "לקבל פרס" רומז לנו התנא, כי ההתייחסות לתגמול על עשיית מצוות כ"שכר" ולא כ"פרס" - פסולה היא. מותר לצפות לגמול טוב מאת הבורא, אך אסור לשגות במחשבה כאילו "מגיע לי" או "חייבים לי". הבטחת הקב"ה לתת גמול על מצוה היא בגדר חסד, ואינה זכות המגיעה בדין.

האם הבורא זקוק למצוות שלנו? האם אנו "מעניקים" לו משהו משלנו בעשותנו את רצונו? הלא הוא זה שנותן לנו כח ויכולת לעשות חיל. החיים, הבריאות והרכוש – כולם נובעים ממנו.

כשיהודי מל את בנו – מי נתן לו ילד? כשהוא קובע מזוזה בפתחו – מי נתן לו בית? לעולם לא נוכל "להשיב" אפילו מקצת מהחוב שאנו חייבים לקב"ה, שהרי גם הכלי לקיום המצווה – שלו הוא.

כך אומר הקב"ה לאיוב (מ"א, ג'): "מי הקדימני ואשלם לו?" מי נתן לי משהו בטרם נתתי לו אני את היכולת לפעול? מי העניק לי דבר שיוכל לומר כי אני הוא החייב, ועלי לפרוע את חובי?

ויהי מורא שמים עליכם

סופה של המשנה משלים את ההדרכה. התנא מצייד אותנו בדרישה כוללת ומקיפה לחיים: "ויהי מורא שמים עליכם". נשאלת השאלה, מה המקום לצוות כאן על יראת שמים, כלומר, על עבודת ה' מתוך יראת עונש, לאחר שהתוודענו לצורך לעבוד את הבורא מתוך אהבה, מתוך שמחה והשתוקקות?

אמנם המפרשים מבהירים, כי מקומה של התוספת: "ויהי מורא שמים עליכם" בסוף משנה זו הוא טבעי לחלוטין. החלק הראשון של המשנה דורש, כאמור, עבודת ד' מתוך אהבה, בלי מחשבה על השכר והגמול, ואילו החלק השני אומר: גם כשאתה מרגיש כי הגעת לדרגה של עבודת ה' מאהבה, אל תזניח את הבסיס, עבוד גם מיראה!

אמנם עבודת ה' מאהבה היא דרגה נעלה מאד, אבל אין בה די, יש לשלב את שתי הדרכים יחד – נחוצה גם יראת שמים. אהבת ה' תזרז את קיום המצוות מתוך השתוקקות לרַצות את הבורא וללא כל ציפיה לתמורה. יראת ד', לעומתה, תרתיע את האדם מלחטוא ולעבור על מצוות לא תעשה.

מהו "מורא שמים" מדוע מכונה המורא מה' בכינוי זה? הסיבה היא כי הביטוי "יראת שמים" יכול לשמש לנו תזכורת מתאימה.

כידוע, מורכבים השמים מאש וממים בלולים יחד. ביום השני לבריאת העולם הרכיב הקב"ה את שני הניגודים יחד, ומאז הם ניצבים יחדיו מפחד ה' ואינם נפרדים ולו לרגע קט.

זו כוונתו של אנטיגנוס איש סוכו: השתדלו לרכוש יראת שמים כזו גם לעצמכם, לא יראה חד פעמית או אקראית, אלא יראה תמידית. היראה תהיה טבועה בנפשכם עד שבניגוד לטבע האנושי האנוכי, תתעלו משיקולים אנוכיים קטנוניים ותעבדו את ה' שלא על מנת לקבל פרס. שאו מרום עיניכם, התבוננו ולמדו מן השמים לעשות את רצון ה' בלב טהור ובנפש חפצה.