התנאים בן טבאי ושמעון בן שטח היו בני הזוג השלישי מחכמי הסנהדרין. הם חיו בתקופה סוערת, כאשר בחצר המלכות התנהלו מאבקי כח בין צאצאי החשמונאים על כס השלטון. ינאי, דמות מפוקפקת ורבת-תככים, תפס את השלטון.

בימיו של ינאי המלך נרדפה ההנהגה הרוחנית התורתית עד חורמה. חברי הכיתות הפורשות הצליחו לקנות את לבו של המלך ולהבאיש בעיניו את ריחם של הפרושים, הנאמנים לתורה. רבים מהחכמים נהרגו. שמעון בן שטח, שהיה גיסו של המלך ינאי, התחבא בעזרת אחותו שלומציון עד יעבור זעם, ובן זוגו, יהודה בן טבאי, שהה במצרים.

המצב הרוחני היה בשפל המדרגה, העולם היה ריק מתורה. בעקבות מעשה שהיה, נוכח ינאי המלך בעליונותם הרוחנית והערכית של חכמי התורה. מאז שב שמעון בן שטח לפעילות ציבורית גלויה, והחל לארגן מחדש את החיים הרוחניים של העם.

בחכמה ובפקחות מרובה דאג להדיח את השופטים הצדוקים, ומינה במקומם את תלמידיו הפרושים, עד כי טיהר את הסנהדרין לגמרי מן הצדוקים.

מאוחר יותר קרא רבי שמעון ליהודה בן טבאי לשוב לירושלים ושניהם יחד עמדו בראש הסנהדרין. לאור הנסיבות המיוחדות של התקופה מובן מאד שחכמים אלו שאפו לקבוע את הלכות התורה ומשפטיה כבסיס לחיי העם ולדרכו.

אל תעש עצמך כעורכי הדיינין

אסור לדיין להיות מושפע מחוות-דעת של מתווכים, "טוענים" ו"עורכי דין" למיניהם. מיהם "עורכי הדיינין"? – אותם המלמדים את בעל הדין מה לטעון להגנתו, וכיצד לתקוף את שכנגדו, כך שיצא זכאי בדינו. שמם הוא "עורכי הדיינים", שכן במעשיהם הם כאילו עורכים לדיינים את הפסק הרצוי מבחינתם, לטובת הלקוח. יש בצעד זה להטות את הדין בעזרת הטענות לאחד הצדדים.

נשים לב לכף הדמיון בביטוי "כעורכי הדיינין" - אזהרת המשנה אינה מתייחסת רק לגורם חיצוני הבא לייצג את בעל הדין במשפט, קיימת כאן אזהרה ישירה גם לדיין. גם הדיין עצמו עלול להיות "כעורכי הדיינין", אם לא ידאג מראש להתערטל מכל מעורבות אישית, מכל נטיה קלה לאחד הצדדים.

לעתים חש הדיין או אף מכיר ויודע עם מי הצדק. במקרים כאלה הוא עלול לחוש לעזרת הצד הצודק, לדעתו, לעזור לו בעת הרצאת טענותיו, להקשות בשאלות על הצד שכנגד, ובכך לנהוג כעורך דין.

התורה אוסרת הפליה של אחד מבעלי הדין בעת הדיון. על הדיין לדון באובייקטיביות לפי הטענות והראיות המוצגות בפניו.

יהיו בעיניך כרשעים

אמנם כדי למצות את הדין לא מספיק לסגל גישה שוויונית כלפי שני הצדדים. המשנה דורשת מן הדיין להתייחס לבעלי הדין בעת הדיון כאל שני חשודים. אף אם הוא מכיר אחד מהם כאדם ישר שאינו מסוגל לרמות, בכל זאת עליו להפגין כלפי השניים יחס שווה של 'חשודים'.

בכל עימות בין שניים מכחיש האחד את זולתו, וזה כופר בטענתו של זה, ובהכרח שאחד מהם משקר. כדי לבדוק כל טענה משורשה אם אין בה רמאות, צריך הדיין להתייחס בחשדנות לכל הנאמר משני הצדדים, ורק כך יוכל להגיע לנקודת האמת.

יהיו בעיניך כזכאין – כשקבלו עליהם את הדין

ועדיין לא הגענו אל תכלית הדרישה מן הדיין. הדיין השופט על פי התורה חייב להתעלות מעל רגשותיו וטעמו האישי ולעצב את היחס שלו אל "לקוחותיו" לפי התכתיב של התורה. מיחס חשדני ובקורתי בעת הדיון, עליו להפוך את מבטו ליחס מעריך ומכבד בעת שהתקבל פסק הדין על הנידונים. בעת שהם נפטרים מלפניו, לאחר שהצדיק את הזכאי והרשיע את החייב, מוטל עליו לראות את שניהם כצדיקים.

אימתי? – "כשקבלו עליהם את הדין". אם קיבל החייב את דעת הדיין ללא עוררין, כיבד את בית הדין ונשמע לפסק בכבוד ובהכנעה, יש להשיב לו את כבודו ולתקן את תדמיתו אף אם התברר כי האחד טען שקר, התכוון לגזול את חברו, יש לסנגר עליו כחוזר בתשובה לאחר ששילם ותיקן את אשר עיוות, ולא להשאירו בחזקת רמאי.

אכן, מערכת המשפט על פי התורה עושה "צדק" וגם "צדקה", משכינה שלום בין איש לרעהו ומזריחה את שמש האמת לחייבים ולזכאים כאחד.