שמעיה ואבטליון היו בני הזוג הרביעי שעמד בראשות הסנהדרין. הם היו גרי צדק, מבני בניו של סנחריב מלך אשור אשר עלה על ירושלים בימי חזקיהו מלך יהודה. והנה, אף על פי שהיו מחוסרי יחוס, התנשאו והתעלו, עד כי התמנו להנהיג את העם וללמד תורה ברבים.

כוחה של התורה לנשא את לומדיה. ללימוד התורה אין תנאי קבלה או זכויות יתר ל"יחסנים". רק מעשיו של האדם – עמלו, יגיעתו והשתדלותו להשיג את האמת – הם הקובעים את דרגתו. כתר תורה מונח בקרן זוית, וכל הרוצה יבוא ויטלו.

הגמרא מביאה מעשה בכהן גדול, שיצא במוצאי יום הכיפורים מבית המקדש, והלכו עמו כל הקהל ללוותו. כשראו העם את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול, ופנו ללוות את השניים. כשנגשו שמעיה ואבטליון להיפרד מהכהן הגדול, אמר להם: "יבואו בני העמים לשלום". בכך רמז להם, שאין מגיע להם הכבוד הרב שנחלו, שהרי בני סנחריב הם.

ענו לו: "יבואו לשלום בני העמים, שעושים מעשה אהרן, ואל יבוא לשלום בן אהרן, שאינו עושה מעשה אהרן". אמנם אנו ממוצא נחות, אבל אנו משתדלים להיות מתלמידיו של אהרן, שהיה רודף שלום, ואוהב את הבריות. לעומת זאת, אף שהינך צאצא אהרן הכהן, לא נהגת בדרכו של זקנך, שהרבה שלום ואחווה בעם.

התנא מדריך את האדם לבכר את העמל העצמי, את יגיעת הכפיים על פני משרות רמות שחיצוניותם נוצצת ומושכת, אך פנימיותם – תככים ומחלוקות, טרדות ודאגות.

לא התפקיד או המשרה "עושים את האדם", אלא ההתמסרות של האדם למלאכתו, בכל מקצוע אשר יהיה, וכפי שנאמר (נדרים מ"ט, ב'): "גדולה מלאכה – שמכבדת את בעליה".

אהב את המלאכה

על האדם לבחור לעצמו אומנות קלה ונקיה שתפרנס אותו בכבוד. אם יאהב את המלאכה, יהנה מיגיע כפיו הוא יזכה לחיי שלווה ורוגע. רוב התביעות והמשפטים בעולם הם דיני ממונות. דברים אלה בעולם המסחר המלא בתככים ובמעשי מרמה. עבודת כפיים משחררת את האדם מכל נגיעה למערכת המשפט, על שלל לחציה וקלקלותיה.

הקב"ה ברא את עולמו והשאיר לאדם מקום לפתח אותו ולשכללו, לייצר וליצור. אין מלאכה שמבזה את בעליה. כל מלאכה שהיא – חייטות, זגגות, נפחות, או שרברבות – תורמת לישוב העולם ומגשימה את הרצון האלוקי בבריאה.

אכן, בל נשכח שהערך העליון הוא לימוד התורה, ואין איש בישראל שפטור ממנו, אמנם חכמינו לימדו אותנו שהתעסקות לפרנסה אינה סותרת את הלימוד. כל אדם רשאי ואף צריך למדוד בהתאם לרמתו הרוחנית ובהתיעצות עם רבותיו את הזמן הנחוץ לו כדי לדאוג למחייתו, ויתר שעות היום יהיו פנויות כדי לפתח ולהעשיר את הנפש בתורה ובתפילה.

במשנה לא נאמר: "התפרנס מן המלאכה" או "למד מלאכה" אלא: "אהב את המלאכה" – ראה בה ערך נעלה שצריך לדבוק בו.

דברי המשנה מכוונים לזה שכבר עוסק במלאכה, שלא יתייחס אליה כנטל, כמעמסה שהוא שש להיפטר ממנה, אלא יש לראות בעצם ההתעסקות דבר מבורך.

הבטלה היא אם כל חטאת. אדם שאינו עסוק, מתהלך משועמם וסופו שינסה "להרוג" את זמנו הפנוי בדרכים שונות שסופן תבייא להתדרדרות רוחנית.

ושנא את הרבנות

במקביל ל"אהב את המלאכה", אומר שמעיה: "שנא את הרבנות" – שנא את ההתנשאות, התרחק ככל שתוכל מלנהוג שררה בציבור.

אכן, מי שהושמה עליו אדרת הרבנות, הציבור ראה אותו כמתאים ומוכשר ומינה אותו לתפקיד של הנהגה, ולכן, אל לו להשמט מן האחריות, אמנם עליו להזהר לבל יעבירנו הכבוד על דעתו.

חכמינו הזהירו מפני השתררות על הציבור לסיפוק מאוויים אישיים. גאוה, יוהרה והטלת אימה יתירה פסולים הן מעיקרן, גם אצל מי ששרביט ההנהגה בידו.

רבן גמליאל ביקש להושיב בראש שניים מתלמידיו. אך הם סרבו ליטול על עצמם את המינוי. אמר להם רבן גמליאל: "כמדומים אתם, ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".

תפקיד המנהיג הוא לשאת את משא כל העם על שכמו, להיות נושא בעול עימם ובשבילם בסבלנות, בסובלנות ובחמלה, בודאי שלא להוסיף על גבם את משאו ולהפיל את טרחתו עליהם.

ואל תתודע לרשות

ה"רשות" – היא השלטון, הסמכות הרשמית במדינה, וכשמה כן היא. ביד הרשות לעשות בנתינים כרצונה. על כן מוטב להתרחק ממנה.

ההיכרות עם השלטונות, עלולה לגרום לאדם רעות רבות; קנאה ומדנים, הסתבכויות, עלילות והאשמות. הביצה הפוליטית שורצת זבובי מוות ומדיפת צחנה, מי שמניח רגל אחת בתוכה עלול להסחף למערבולת חסרת מוצא. מוטב לו לאדם להתרחק מאור הזרקורים והכותרות, ולהנות מחיי שלווה והשקט השמורים ליודעים את מקומם ואינם להוטים אחר תהילת כזב.

חוליותיה של המשנה קשורות ואחוזות זו בזו. בשלושת הוראותיו, מלמדנו התנא כי ערכו האמיתי של האדם אינו נמדד על פי מיקומו בסולם המעמדות, כי אם בערך האמיתי שהוא מקנה לאישיותו.