דמות מופת

שני המנהיגים המפורסמים, הלל ושמאי, עמדו בראש העם בתקופה רבת תהפוכות. כנשיא הסנהדרין ניצח הלל על התפקידים הרבים והמגוונים שהיו צורך הדור.

הלל הזקן, נשיא ישראל ואבי שושלת הנשיאות, שיקם את החיים הרוחניים שנהרסו בעקבות נגישות השלטונות, וזכה לשבחים בדברי חכמינו כמי שיסד את התורה בעת שכמעט נשתכחה מישראל.

בחוכמתו ובמתינותו הידועה זכה לאהבת הציבור ולהערכתו. בזכות ענוותנותו המפורסמת הוא נותר לדורות כדוגמה שראוי לצעוד בעקבותיה. את כל מעשיו אפפו נעימות וסבלנות, בריחה ממחלוקת ושאיפה לשלום.

כה מפורסמת היתה סבלנותו, עד כי שני אנשים התערבו ביניהם והחליטו להמר מי יצליח להרגיז את הלל ולהוציא אותו משלוותו.

שעת הכושר נבחרה לערב שבת בשעה הבוערת והלחוצה. השאלות שהחליט המהמר לשאול את הלל בשעה זו היו אוויליות וטפשיות עד כדי הקנטה. הוא הגיע לביתו של הלל בשעה שחפף את ראשו, קרא לו בחוסר דרך ארץ, והטריח אותו פעם אחר פעם לצאת אליו ולהתפנות לקושיותיו "הדחופות". אולם כל אלו לא הועילו לו. הלל השיב לו בנעימות ובסבלנות בפעם השלישית כמו בפעם הראשונה, עד שבסופו של דבר כשהתפרץ הלה על הלל והטיח בו את האשמה על ההפסד בהימור, אמר לו הלל: "כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד".

אהבתו לבריות ניכרה אפילו ביחס לנוכרים שבאו להתגייר. אל כולם התייחס בסבלנות ובמתינות. הוא הצליח למצוא מסילות לליבם, העמיד אותם על טעותם בתבונה ובסופו של דבר – קרבם תחת כנפי השכינה.

הוי מתלמידיו של אהרן

הלל מבקש מכל אחד מאיתנו לשוות למול עיניו את דמותו ההירואית של אהרן הכהן, שהיה משכין שלום בכל בית ישראל. אהרן הכהן היה מפשר בין אנשים ניצים ומצליח לשכך כעס וחימה עוד בטרם היתה המחלוקת מתרחבת לידי ריב ומדון. הוא גרם לשני בעלי הדין שיצאו בהרגשה טובה מהדיון בעניינם.

לא נוכל לעולם להגיע לדרגתו של אהרן, הרועה הגדול, אך כולנו נתבעים לפחות לנסות להיות מתלמידיו. לפעמים קשה לנו למחול ולהבליג, אנו נוטים לתרץ את עצמנו שהאופי שלנו מנוגד: "אני טיפוס פגיע", "אני עקשן, אינני מסוגל לשכוח ולסלוח". אך תירוצים מעין אלו לא יפטרו אותנו מן המחוייבות שלנו לשלום. אומר הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן", גם אתה – ביכולתך לעבד את מידותיך ולהיות כבריה חדשה – להפוך את הוויתך לטובה.

אוהב שלום ורודף שלום

יש אנשים האוהבים לכאורה את השלום: הם חיים בשלום עם סביבתם, מוכנים לוותר ולהתגמש, ובלבד שלא להיגרר למחלוקת. מנגד, הם אינם עושים מאמצים לרדוף אחר השלום ולהשכינו אצל זולתם. כאשר בסביבתם מתלקחת מריבה – הם מעדיפים להשאר ניטרליים, לא להתערב ובלבד שלא תיגע בהם המחלוקת. אולם, לא כך נהג אהרן הכהן, כאשר שמע על ריב שהתגלע או על סכסוך שפרץ, היה טורח בעצמו אל כל אחד מבעלי המחלוקת ומספר לו עד כמה גדול צערו של חברו ועד כמה הוא מעונין להשלים איתו.

איש מהם לא ידע כי מעולם לא התבקש אהרן הכהן לגשר ולפשר ביניהם. הם סברו שאהרן נשלח על ידי הצד השני, ולכן כשפגשו זה את זה היו מתחבקים ומתנשקים כידידים משכבר הימים.

מאהרן הכהן אנו לומדים לרדוף אחר השלום, לגלות אכפתיות ואחריות כלפי הסביבה, ולעשות הכל כדי שבניו של הקב"ה יחיו באהבה ובאחווה.

כדאי לשמור על האחדות לבל ייבקעו בה סדקים. כי לאחר שהמריבה כבר פרצה, שוב לא יהיה די ב"אהבת השלום". באותה שעה יהיה עלינו להתאמץ כדי לכבות את התבערה, "לרדוף" בכל הכוח אחר השלום שברח ולמהר "לתפוס" אותו.

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה

אהרן מיזג בעצמו שתי תכונות הנדרשות מן המנהיג: הוא לימד את העם תורה, והשיב רבים מעוון. העם הרגיש את דאגתו הכנה כלפיו ברוחניות ובגשמיות ואת אהבתו הגדולה אליו, ומשום כך שמע וציית לו.

כאשר היה אהרן פוגש אדם חוטא, היה מברכו לשלום בנעימות ומפגין כלפיו חיבה יתרה. פניה זו לא היתה מעושה, חלילה, אלא היא נבעה מעומק לבו האוהב. למחרת כאשר ביקש אותו אדם לעבור עבירה, היה חושב לעצמו: אויה לי, אהרן הכהן קירבני בפני כולם, אם אחטא – כיצד אשא פני אליו?! אש האהבה הגדולה המסה את הקרח שבלב האיש והוא שב למוטב.

זוהי כוונת הלל באומרו: "אוהב את הבריות" – היתה זו אהבה כנה ואמיתית מלב חם ללא מדידה מיהו האיש ומה מעשיו. אם נאהב את הבריות ונאהב כל אדם בשל היותו נברא של הקב"ה בלי קשר למעשיו ולהשקפת עולמו, נזכה גם אנו להקרין עליו מן המאור שביהדות ולקרבו לתורה.

נלך בדרכו של אהרן נשים את השלום כדגל וכמשימת חיים, ובאופן זה נזכה להשכין שלום בין איש לאשתו, בין אדם לחברו ובין ישראל – לאביהם שבשמים.