אימרה זו של הלל מנוסחת באופן קליט בלשון נופלת על לשון, כדי שתהיה שגורה בפי כל. במשנה מקופלת הצהרה אודות אחריותו הבלעדית של האדם על מעשיו. כלולה בה גם הבנה אודות חשיבותו המכרעת של כל רגע בחייו. אימרה זו חייבת להדהד באזניו של כל יהודי כסיסמת חיים מנצחת. אתה, ורק אתה, תקבע את מידת ההצלחה האמיתית בחייך הרוחניים.

הקשר בין הכרת האדם בתפקידו וביעודו בחיים לבין אי ויתור על רגע בחיים הינו מובן מאד וגם מתיישב על הלב. מי שמבין שהחיים שניתנו לו במתנה ממרום יש להם תכנית ומטרה, תפקיד ויעוד, לא יכלה את זמנו בספירת צפרים או מכוניות חולפות...

תובנות אלו מביאות להחשבה אמיתית של ה'אני', ולהחשבה אמיתית של הזמן שניתן לי. הזמן הוא ארגז הכלים, שבאמצעותו ביכולתי להגיע אל היעד.

אם אין אני לי – מי לי

למרבית הפלא דוקא הלל, הענוותן הגדול, מדבר על חשיבות ה'אני' ועל מרכזיותו. הסיבה לכך פשוטה: החשבת האדם לא באה כדי לטפוח על שכמו, אלא כדי להכשיר אותו למילוי תפקידו. ובכך, אמנם האדם הוא היחיד שמסוגל למלא את תפקידו האישי.

כל האצבעות מופנות לכיוונך, הנך מתבקש להכיר את מקומך, לראות את עצמך במרכז העניינים, ה"שחקן הראשי בהצגה הגדולה" של החיים. "אם אין אני לי" – אומר הלל, אם לא אשתדל בכוחות עצמי לצבור זכויות – "מי לי?" מי יזכה בהן עבורי? מי יוכל לזַכּוֹת אותי, אם לא אתאמץ לִזכות בהן בעצמי? על האדם להפנים שמבחינת השגת יעדי החיים, רק הוא קיים בעולם.

אמרו במדרש: שלושה אוהבים עומדים לימין האדם בחייו, כאן בעולמנו, אלו הם: בני-ביתו, ממונו ומעשיו הטובים.

בשעת פטירתו, כאשר הוא מתעתד לעמוד לדין, הוא מנסה לגייס לעזרתו את אוהביו הנאמנים שיצילוהו מדין של מעלה.

קורא לבני משפחתו, אלו שטיפח וגידל במסירות, אולם עם כל הרחמים והרצון הטוב, הם אינם יכולים לפדות את אביהם מהדין המיועד לו.

קורא הוא לממונו החביב שרכש ביזע וביגע, אולם כאן נחסם כוחו ה"בלתי מנוצח" של הממון – שפת הכסף אינה מוכרת בבית דין של מעלה.

רק אוהב יחיד נותר נאמן לאדם ביומו האחרון: מעשיו הטובים, החסדים שעשה עם הבריות, הצדקה שנתן, התפילות שהתפלל, התורה שלמד – הם המגינים עליו במשפט ומלמדים עליו זכות.

דברי המשנה הינם קריאת התעוררות, דרבון והמרצה: אם אין אני לי – אם האדם לא יעורר את נפשו, מי לי? – מה תועלנה דרשות מוסר, שיחות הנפש ופעולות הקירוב – כל אלו לא יוכלו 'להזיז' את האדם, אם לא יחליט בעצמו להשתנות.

משל למה הדבר דומה? לתרנגולת אפורת כנפיים, מלוכלכת ומאובקת בעפר. כל הטפיחות מבחוץ לא יועילו לה, עד שהיא תפרוש בעצמה כנפיים ותתנער מן המדמנה. לכן, התעורר, התעשת, נער את עצמך מן הקפאון, כי רק בידך הדבר.

קיים כאן מסר חשוב בדרכי החינוך וההשפעה:

כל הפעולות הנעשות להקניית ידע, לקירוב לבבות, לחיזוק התודעה והאמונה – כולן ברוכות הן. אך כולן תלויות בתנאי גדול ויחיד: בסופו של דבר האדם עצמו הוא המחליט האם להחדיר את הדבר ללבו או להתנתק. האדם נותר תמיד יחידי, והוא המשפיע היחיד והסופי על פנימיות נפשו.

וכשאני לעצמי – מה אני?

ממשיך הלל ואומר: "וכשאני לעצמי" – אפילו כאשר אני דואג לעצמי, מעורר את נפשי לתשובה וטורח בקיום המצוות – "מה אני?" – מהו ערכן של פעולותי? איני עושה אלא מעט מזעיר מהחובה המוטלת עלי.

האם מסוגל האדם לפרוע את החוב הגדול שהוא חייב לקב"ה? במה ישלם לה' תמורת החיים, הבריאות וכל הטובות שגמל עמו מעודו ועד היום הזה?

כל מפעלותיך הכבירים, הרי הם גרגרי חול בודדים מההר הגבוה שעליך לטפס עליו. כל הישגיך המזהירים נחשבים כטיפות בודדות מהאוקינוס הענק שעליך לצלוח. שים זאת על לבך, לבל תתגאה, לבל תחוש אי פעם שביעות רצון מלאה ממצבך הרוחני הנוכחי, שביעות רצון המביאה למנוחה ולהשבתת המשך המאמץ. חשוב לא להרפות לעולם את המאמץ, כי תמיד אנחנו עדיין באמצעו.

עליך לשאוף לגדולות ולשמוח – גם בקטנות. גישה זו המחשיבה את כל הישגי האדם, הגדולים והקטנים כאחד, נובעת גם היא מהכרת היעד הכללי של החיים. כאשר היעד הוא יקר ונחשק, והחיים נעשים יקרים מאד, כל הישג קטן – ערכו לא יסולא בפז, ומאידך, כל הישג גדול אינו מקנה את התחושה שהמבצר נכבש, שהמלחמה הסתיימה. תמיד אנו ממשיכים להלחם, לנצח, לכבוש עמדות ולהתקדם לקראת תכלית החיים, לקראת קשר מוצק ועמוק עם בורא עולמים.

ואם לא עכשיו אימתי

ניתן להסביר את המשנה כמדברת אל בני הנעורים, אל אלו שהחיים לפניהם, ובידם לערוך את כל השינויים החיוביים:

עכשיו הינך צעיר ונמרץ, כוחך במותניך, הלהט והשקיקה, המרץ והתסיסה מצויים בשיא פעילותם. עכשיו הוא הזמן לקום ולקנות מצוות, להרבות זכויות, להתפתח, להתקדם, להתעלות...

אם לא עכשיו, מתי תעשה זאת? בימי הזקנה – התשושים, הדואבים והכואבים? כאשר כוחות הגוף יהיו רפויים וחלשים, המשאבים יתדלדלו, הזמן יתנהל בעצלתיים, האדם יהיה שעון על מקלו, וכוחות הנפש גם הם לא מה שהיו...

ויותר מכך, כדאי שתדע: עכשיו הינך גמיש ופתוח לשינויים. בימי הזקנה – ההרגלים ישתרשו. כשתרצה אז לתקן מידות, לשפר התנהגויות, יכבד עליך להזיז הרגל דק יותר מאשר להזיז את קורת בית הבד.

זיהית בעצמך מידה רעה? נטיה שלילית? עכשיו הוא הזמן להיפטר מהן. אם לא תעשה זאת בנעוריך, יקשה עליך הדבר שבעתיים בהמשך חייך.

הזמן המוצלח ביותר לביצוע כל התוכניות היפות הוא... היום!

וניתן להסביר את דברי הלל כמדברים אל כל אדם, גם אל התשוש והמבוגר. גם אליו מתנקז החיוב לערוך שינויים, לטפס במעלה הדרך, להפיק לקחים חיוביים.

יחד עם ההקלות והנוחות הנמצאות בתחילת מסע החיים, לעולם לא מאוחר. מצות התשובה פרוסה על פני כל רגעי האדם. גם ברגע האחרון ניתן לשוב אל אבינו שבשמים, האב האהוב המצפה לקירבת בניו. לעולם לא מאוחר מדי. כל רגע בחיים קורא לאדם ומנחיל לו את התובנה: "אם לא עכשיו – אימתי?" ברגע זה, כל פמליה של מעלה ניצבת כדי לקבל את צעדי התקרבותך, כדי להקביל את פניך בזרועות פתוחות.