לאורך השנים התקבלה ההנחה המוטעית ששמאי היה קפדן בעניני הלכה והוראה, ואילו הלל הוא זה 'שצעד עם הזרם' והאיר את פניו לעם. הנחה זו אינה משקפת כלל את המציאות. גם הלל וגם שמאי דקדקו בהלכה והיו מוכנים למסור את נפשם עליה. נאמנותם לה' ולתורתו היו לשד חייהם והקו המנחה של הוראותיהם. דעותיהם התורניות לא נבעו מתוך 'הבנת העם' או 'התאמת התורה לזמנים חדשים', חלילה, כפי שמנסים לשוות לדברי הלל. העמדות של שניהם נבעו מהבנה מעמיקה בתחום ההלכה ותו לא.

חז"ל מציינים את מחלוקת הלל ושמאי כסמל וכמופת ל"מחלוקת שהיא לשם שמים" אשר "סופה להתקיים" כלומר, להביא לקיום התורה כדרך חיים.

הלל ושמאי הנהיגו בצוותא את העם לחיי תורה. היה זה בתקופה קשה, שבה חדרו לארץ תרבויות יון ורומא, ורבים מבני העם נהו אחריהן. הם הקימו שני בתים מפוארים בישראל: "בית שמאי" ו"בית הלל". בתים שמהם המשיכה מסורת התורה שבעל פה.

מחלוקת רעיונית הלכתית זו, שלא חרגה כלל מתחום ההשקפה התורנית, ולא קילקלה כלל את השורות – ראויה לחיקוי, כי היא היא מחלוקת לשם שמים. סופה להתקיים כי כולה שזורה מחוטים תורניים ומרעיונות הלכתיים.

מחלוקתם הפכה לדוגמה לדורות, כיצד יש לנהל ויכוח רעיוני מבלי לערב בו נימה אישית, ביקורת או שריד של מידה אנושית. מחלוקת כזו היא כולה לשם שמים, ואינה סופחת בעקבותיה ספיחים שאינם רצויים.

עשה תורתך קבע

קביעת לימוד התורה לשעה קבועה אין מטרתה רק שלא יישאב האדם לעסקיו עד שלא ימצא פנאי לעסוק במטרת העל של החיים, בלימוד התורה קביעות זו מסמלת את סדר העדיפות הראוי לחיות לפיו בעולם הזה.

אם נדייק במשנה נמצא, שלא נאמר: "למד תורה בקביעות" או: "עסוק בתורה". אלא: "עשה תורת קבע", התורה צריכה להיות "קבועה" אצלנו, מרכז חיינו. עליה להוות את הציר שסביבו סובבים שאר ענייני החיים. התורה היא הנקודה הפנימית והאיכותית של החיים. סביבה מסתובבים החיים עצמם, היונקים מאותה פנימיות ומתאמים את עצמם ללוז פנימי זה.

כאשר יהודי עורך את סדר יומו, צריך הבסיס להיות לימוד התורה. אלמלי כן, עלול האדם להסתפק במילוי העת הקבועה ללימוד כממלא חובה, ולאחריה להרגיש תחושת הקלה, "סוף סוף מילאתי את חובתי". אין די בכך, המצב הרצוי הוא שה"קבע" בלימוד יֵעשה לאדם כטבע שני, יתמזג באישיותו ויטביע בו את רישומו.

גם אם אין באפשרותו של כל אחד לנצל את רוב זמנו ללימוד התורה, מכל מקום על כל אחד מוטלת החובה להשתדל שהזמן המוקדש ללימוד יהיה העיקר, מקור החיים האמיתי, שממנו תבוא הברכה לכל שעות היום.

התורה – רחבה מיני ים היא, וכל יהודי יוכל למצוא בה את התחום שמדבר אליו: הלכה או אגדה, מוסר או הגות. שיעור תורה הקבוע במסמרות, מקרין על כל הבית: על האשה, על הילדים ועל כל המשפחה. כאשר הילדים רואים את האב מתמסר לקביעות הלימוד שלו בהתמדה ובעקביות, הם מתמלאים בנכונות להשקיע אף הם בתורה. הדבר יביא לעקרונות נעלים ולהצבה נכונה של סולם הערכים בחייהם.

אמור מעט ועשה הרבה

אברהם אבינו הציע בתחילה למלאכים (בראשית י"ח, ה') "פת לחם", ואחר כך "הגיש להם חמאה וחלב ובן הבקר" (שם ח'). מכאן למדנו שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. לעומתם, אלו שאינם צדיקים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים. כעפרון שהביע תחילה את נכונותו לתת לאברהם את מערת המכפלה חינם אין כסף, כפי שנאמר (בראשית כ"ג, ט"ו): "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא", ובסוף לקח (שם שם, ט"ז) "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר".

בעולמנו המתוקשר והמוחצן תופסים הדיבורים נתח גדול מהאישיות. במשך רוב שעות היממה מחובר האדם בדרך כלל למספר מכשירי תקשורת בו זמנית. באמצעותם הוא חולק את החוויות שלו עם כל הקרובים והחברים ב"זמן אמת". בתוך הלהג המוגזם זולגת גם האישיות הפנימית של האדם ו'נשפכת החוצה'. הכוונות הטובות, השאיפות, התובנות העמוקות, שאר הרוח – כולם נשטפים בזרם המילים ואובדים כליל.

המשנה מציבה שתי הוראות במקביל, ללמדנו, כי שני אגפי המשוואה תלויים ואחוזים הם זה בזה: "אמור מעט" ואז תזכה ל"עשה הרבה". אם תהיה עסוק כל היום ביחצנות האישית, מתי תתפנה לעשות את הטוב באמת? לעבד את מידותיך, לשפר אותן, לתכנן כיצד להיטיב עם עצמך ועם זולתך, שהרי רק במקום שנגמרות המילים – מתחילים המעשים.

והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות

הנקודה הפנימית של גמילות חסדים היא ההתייחסות לכל אדם באשר הוא, בכבוד ובתשומת לב ראויה. לקבל 'בסבר פנים יפות' פירושו: כשיפנה אליך אדם לדבר עמך או לבקש ממך דבר מה, האר לו פנים, ואל תגלה סימנים של קוצר רוח.

תן לו תחושה שחיכית לו, שאין לך תוכנית אחרת – כי אם לקבלו. הענק לו הרגשה נעימה. באופן זה יהפוך כל אדם  בעיניך וגם בעיני עצמו לחשוב, ליחיד, למי שאין שני לו.

באופן זה תשתפרנה לבלי הכר נתיבות החברה. כל אדם יהיה מיוחד, מוכר, חביב ורצוי. פני החברה ישתנו לטובה, ולא נראה את הזולת כמטרד, חלילה. זוהי תחילתה של אמנה חברתית חדשה שבה הזולת אינו אויבי, אין הוא מרחיב את האימפריה שלו על חשבוני, אלא כולנו חיים באחווה גמורה כי כולנו אחים.

גם מי שעמוס בפעילות אינו פטור מחובתו הבסיסית כאדם לחייך, להאיר פנים ולהעניק לסובבים יחס של אמפתיה והערכה. כאן תתגלה האמת המפתיעה: דווקא למי שיודע לייקר את הזמן ולהחשיב כל דקה – יש תמיד פנאי גם לאחרים, דווקא הוא מוצא זמן להקשיב, להכיל ולהרגיש את הזולת.

שלושת כללי המפתח שמסר לנו התנא שמאי משלימים הם זה את זה ומשרטטים סולם ערכים אופטימאלי של החיים היהודיים.