רבן גמליאל עמד בראשות הסנהדרין ונחשב לנשיא ישראל, כפי שמעיד עליו תוארו. רבן גמליאל חוקק תקנות בכל שטחי היהדות והן התקבלו על דעת כולם, הלכה למעשה. הוא הוערך מאד על ידי אנשי דורו, ונחשב בעיניהם כשריד לדור דעה, עד שאמרו: "משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה".

בימי רבן גמליאל, נחתמה תקופת "הזוגות", התקופה בה שני תנאים הנהיגו את הדור, האחד כנשיא והשני כאב בית הדין. עתה השתנתה צורת ההנהגה בישראל. חלה גם ירידה מסויימת במצבו הרוחני של העם, הן בשקידת התורה אצל התלמידים והן בידיעת ההלכה על בוריה בקרב יתר חלקי העם.

עד כה ציינה המשנה שדור אחד קיבל מקודמו את התורה, כגון, "הלל ושמאי קבלו מהם" (משנה י"ב). החל מהדורות הראשונים ועד לחמשת הזוגות, המוזכרים בפרקי אבות, היתה התורה שבעל פה עוברת מדור לדור בצורה מסודרת ומגובשת, והם ידעו אותה בשלמותה. אולם לאחר מכן שוב לא ניתן לומר על חכם כלשהו שהוא קיבל את כל התורה במלואה על כל סברותיה וסודותיה מהדור שקדם לו. היתה העברה של התורה מדור לדור, החכמים שלטו היטב בתורה, אולם חסרה השלימות. מכאן ואילך נמנעת המשנה מלהשתמש בביטוי "קיבל" את התורה. מודגשת ירידת הדורות.

זאת ועוד, מכאן ואילך לא מוזכרים החכמים בשמם בלבד, אלא בתוספת תואר נלווה. מה השתנה? המפרשים מבהירים: שלחכמים הראשונים, אי אפשר היה למצוא להם כינוי ראוי שימצה את גדולתם. משום כך קוראים להם בשמם הפרטי ללא כינוי, בדומה לשמות הנביאים, המופיעים ללא תואר נוסף. אי הוספת תואר לשם, היא אות כבוד גדול לאין ערוך, מאשר הזדקקות לתואר שיאדיר את שם נושאו.

הנשיאים זכו לתואר "רבן", כלומר, הרב שלנו, מורה הדרך של כולנו. משום שהם היו מנהיגי העם ויושבים ראשונה בסנהדרין.

חכמי המשנה נזכרים בתואר "רבי" – רב שלי. בכלל זה נמצאים רוב התנאים, אשר לימדו תורה לרבים.

עשה לך רב

בדורו של רבן גמליאל הורגש, כאמור, רפיון כלשהו בידיעת התורה והתרבו חילוקי הדעות שנוצרו עם ירידת הדורות.

מה יעשה אדם המבקש לסגל לעצמו דרך ישרה בחיים – בהלכה, בהשקפה ובהנהגה?

התשובה היא: "עשה לך רב", קבל עליך רב מוסכם, הכתר אותו לעצמך למורה דרך, את אשר יורה לך – עשה! ממנו תקבל הלכה ברורה בכל מקום. אל תפסוק לעצמך במקום ספק, אלא עשה לך רב, ובו תדבק.

קבלת הרב יוצרת את הקשר בין התלמיד לבין הדורות הקודמים ומחזקת את שרשרת מסירת התורה עד להר סיני.

והסתלק מן הספק

ההצמדות לרב כמורה דרך לחיים מעניקה לאדם ולבית היהודי כולו יציבות ועקביות. כל אדם צריך שיהיה לו רב קבוע לשאלות בהלכה. רב שהאדם ילך לאור פסיקתו בכל ענין.

הספקות המענים אינם דרך התורה. התורה משמעותה בהירות, ניתוח מושכל וקבלת הכרעה. אם אתה "עושה רב", ממילא אתה מסתלק מן הספק. "שאלת חכם" הינה הפתרון לדעה אחידה ומוצקה ולהסתלקות מן הספקות.

הוראה זו "והסתלק מן הספק" נאמרת גם לדיין עצמו:

אל תפסוק לבדך באותו ענין על פי סברתך, שהרי אם תאסור את המותר, הרי אתה מאבד ממונם של ישראל, ואם תתיר את האסור, תבוא תקלה על ידך. מצאנו בגמרא שהחכמים העדיפו לפסוק יחד עם דיינים נוספים כדי להמנע מטעות (סנהדרין ז', ע"ב): רב הונא כשבא דין לפניו, היה אוסף ומביא עשרה חכמים מן הישיבה, אמר: כדי שתגיע לחלקי נסורת קטנה מן הקורה, כלומר, שאם יטעו ויטו את הדין, יתחלק העונש בין כולם.

ואל תרבה לעשר אומדות

התורה מצווה על כל מי שברשותו תנובה חקלאית להפריש עשירית ללוי ולעני בהתאם להוראות ההלכה. אם יבוא אדם ויטען: "אני רוצה לתת יותר מעשירית" או: "איני חפץ לשקול את התבואה שצמחה, כדי שתשרה בה ברכה. אני מעדיף לעשר באומד, ללא מידה מדוייקת".

על כך אומרת המשנה: "אל תרבה לעשר אומדות". המצווה צריכה להתבצע במדויק, אין להפריש "בלי חשבון". אדרבה, בכך שיפריש יותר מעשירית, הוא עלול להכשל בסיבוך הלכתי, ונמצא שקילקל יותר משתיקן. בצע את המוטל עליך בדיוק ולא בהשערה.

צפה כאן שאלה עקרונית: מסכת אבות עוסקת בענייני דרך ארץ ותיקון המידות. ואם כן, מה עניינה של הוראה הלכתית זו לכאן?

יש מפרשים כי הוראה זו נאמרה בדרך משל לנושאים נוספים. המעשרות הוזכרו כדי להדגיש, שבענייני הלכה יש לנהוג באופן שהמעשים יהיו נהירים וודאיים, לא "בערך" ולא "כמעט". בכל ספק יש לחתור להכרעה ברורה, ולא לברוח ממנה.

מי שמשלה את עצמו שהוא "מחמיר" בספיקות מתוך צדקנות יתירה, עלול להכשל באיסור. מכיון שמעולם הוא לא יצא מכלל ספק, יקל בעיניו לפסוק לעצמו גם לקולא ובכך יבוא לידי כשלון.

נסיים בדוגמה מהישיבה בקלם:

היתה שם חנות שהתלמידים היו נכנסים ונוטלים לעצמם פריטים נחוצים ומניחים את תמורתם בקופה. הממונים היו דואגים לחדש את המלאי.

ויהי היום, ובמאזן נמצאה יתרה בלתי ברורה. הכסף בקופה היה עודף. לא נודע כיצד קרתה התקלה. בהנהלת הישיבה החליטו לסגור את החנות. הם אמרו: אם תלמיד טעה או החליט במודע להניח בקופה יותר מן הסכום המחוייב, הוא עלול ליטול בטעות גם ממה שאינו שלו. באופן זה עלולים אנו להגיע לידי פורענות.

קו היושר מחייב: אמת. בל תוסף ובל תגרע, לא החמרה ולא הקלה.