רבן שמעון, בנו של רבן גמליאל הזקן, היה נשיא הסנהדרין בתקופת חורבן בית המקדש השני, והיה הראשון מעשרת הרוגי המלכות.

בדבריו הוא עומד על חשיבותו של הדיבור ועל השפעתו המשמעותית על האדם ועל סביבתו. מפאת הכוח הרב הטמון בדיבור יש להימנע מלהשתמש בו ככל הניתן.

גם כאשר צריך לדבר, יש לעשות זאת במשקל ובמשורה. צריך תמיד לזכור, כי אין תועלת בדיבורים שאינם מגובים במעשים, ואף עלול לצמוח מהם נזק בהיותם חסרי תועלת. לא מדובר על שתיקה של חוסר התעניינות לכל המתרחש, ובעיקר לתכני הלימוד, שעליהם יש לדבר ובהם יש לעסוק בהיותם תורת חיים.

כל ימי גדלתי בין החכמים

כל ימיו צריך האדם לדעת עם מי להתחבר. צמיחתו של האדם היא תהליך המתמשך במשך כל חייו. מי שרוצה להגיע לגדולה רוחנית, עליו לגדול בחברת החכמים.

לימוד תורה וקניית מידות נעלות אפשריים רק אם מתנתקים לחלוטין מחברה רעה. השפעת הסביבה היא מכרעת. גם מי שחושב שלא יושפע ולא יוזק, מוצא את עצמו פגוע בחברה של אנשים המרבים בלהג ובדיבורים חסרי ערך.

רבי שמעון בן גמליאל היה נשיא הסנהדרין, ובכל זאת הוא אומר: "כל ימי גדלתי בין החכמים", ללא קשר לגיל ולמעמד. זכיתי להסתופף בצילם של הגדולים והתאבקתי בעפר רגליהם. מובא בתלמוד הירושלמי: "מה שעשתה החכמה עטרה לראשה, עשתה הענוה עקב לסולייתה". באמצעות הענוה ניתן להתעטר בכתר החכמה ולהגיע לפסגות בתחומי ידיעת התורה וידיעת הבורא.

משפט זה עולה בקנה אחד עם ביטוי השבח הגדול ביהדות: "תלמיד-חכם" ולא "חכם" לבדו. כלומר, לא אדם שהגיע לשלמות הדעת ואינו זקוק ללמוד עוד, אלא תמיד הוא נותר בגדר "תלמיד", אדם שיש לו מה להוסיף וללמוד, הוא החכם האמיתי.

ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה

כל חכמי ישראל היו מצויים בבית נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל הזקן. על כן מעיד רבן שמעון על עצמו: "כל ימי גדלתי בין החכמים", וראיתי והבינותי בכל המידות החשובות, שמעתי את דברי מוסרם ומשאם ומתנם, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי מידת השתיקה יש בה תועלת ללא נזק.

הדיבור הוא מעלתו של האדם על פני שאר בעלי החיים, ומשום כך נקרא האדם בשם הכללי: "מדבר". הדיבור הוא הביטוי החיצוני של נפש האדם. הוא האמצעי של הוצאת פנימיות האדם, מחשבותיו, רגשותיו ושאיפותיו מן הפנים אל החוץ.

הדיבור הוא עיצוב צורה וקביעת מסגרת מוגדרת לרצון הנשמה. מסיבה זו, רצוי לשתוק ככל האפשר, שכן כל עוד לא יצאה המחשבה החוצה, היא עדיין בגדר מחשבה מופשטת, חומר זך, שניתן לעצבו כראוי. אולם לאחר שיצאה המחשבה מן הכח אל הפועל – היא הפכה לדיבור מסוים ומוגדר, היא נוצקה בדפוס קבוע, ושוב לא ניתן להשיבה.

על כן אומר רבי שמעון בן גמליאל: "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" – הגוף הגשמי הוא הביטוי המעשי של הנשמה, אך מחמת פחיתותו ונטייתו לחסרון, ראוי לו שיוציא אל הפועל כמה שפחות את ה"נפש החיה", וכך היא תישמר בתומתה.

אחת מארבע האמהות של עם ישראל הצטיינה במידת השתיקה, והפכה אותה לדרך חיים. אשה זו היא רחל אמנו, עליה נאמר בדברי חכמינו כי "תפסה פלך השתיקה" – היא הפכה את השתיקה לאמנות.

תכונת השתיקה עברה כירושה לצאצאיה, והביאה מספר פעמים בזכותה תשועה לעם ישראל. בנימין בנה - האבן שלו באפוד היא ישפה. מדוע זכה שבט בנימין, שהאבן שעל החושן, ושמה ישפה, תשא דווקא את שמו? "יודע היה בנימין במכירת יוסף, ושתק. גם הקב"ה לא גילה שיוסף נמכר. זוהי "ישפה" – יש פה ושותק". כידוע, מכירת יוסף הביאה בסופו של דבר "להחיות עם רב" (בראשית נ', ב').

לא הדיבור עיקר אלא המעשה

דברים אלה באים כהמשך לראש המשנה, ויש בהם ראיה לכך שטובה השתיקה לגוף, שהרי אף בדברי תורה – שנצטווינו לדבר בהם ולהוציאם בפה – אין תכליתם הדיבור לכשעצמו, אלא המעשה המתלווה.

גישה זו של "לא המדרש עיקר אלא המעשה", לומדים אנו משבחם של הצדיקים הראשונים. התורה מזכירה את מידותיהם ואת מעשיהם, ולא את חוכמתם, ולראיה: "נח איש צדיק תמים" (בראשית ו', ט'), "יעקב (קודם) איש תם (ואח"כ) יושב אהלים" (שם כ"ה, כ"ז), "והאיש משה ענו מאד" (במדבר י"ב, י"ג), ועוד רבים.

הקב"ה הרבה מצוות לעמו ישראל, תרי"ג במספר. מטרתו שהם ישתלמו בעשיית המצוות ויקיימו אותן בשלמות מלאה. עשיית מצוה בשלימות היא המזכה את מקיימה בכל טוב הצפון לצדיקים. עשיית מצוה שלימה וזכה הינה זכות הכניסה לעולם שכולו טוב.

וכל המרבה דברים מביא חטא

רבן שמעון מוסיף, כי יש מקרים ואופנים שבהם ריבוי הדברים מביא לידי חטא. על כן עדיף לו לאדם שיהיה מתון, בטרם יוציא דבר מפיו, כי "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל" (משלי י', י"ט).

הדברים אמורים בראש ובראשונה כלפי מורי ההוראה. עליהם מוטלת חובה כפולה ומכופלת לדקדק בדיבוריהם, ולתמצת את ההלכה שתהיה ברורה, בלא שיהיה ניתן לתת לה פרשנויות שגויות.

הדוגמה הראשונה לריבוי דברים שגרם לחטא – היא החטא הראשון בתולדות האנושות – חטאם של אדם וחוה. הנחש בא אל חוה, ופנה אליה בשאלה: האם נכון הדבר, שאסר עליכם הקב"ה לאכול מכל הפירות אשר בגן? במקום לענות לו תשובה עניינית, הוסיפה חוה ואמרה (שם ג', ג'): "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו – ולא תגעו בו – פן תמותון". תוספת הדברים שהוסיפה חוה מליבה אודות הנגיעה, הביאו בהמשך לחטא, כי הנחש דחף אותה על העץ, היא נגעה בו ומאומה לא אירע.