רבי יהודה הנשיא היה בנו בכורו של רבן שמעון בן רבן גמליאל דיבנה. בדרך כלל הוא מופיע במקורות בשם: "רבי" סתם. לא היו צריכים לייחד אותו בשמו, כי הוא ידוע לכל בתורתו, במנהיגותו ובתפקידו הראשי כמסדר המשנה.

רבי יהודה הנשיא נולד ביום שנפטר בו רבי עקיבא, וקראו עליו את הפסוק (קהלת א', ה'): "וזרח השמש ובא השמש", שקיעת שמשו של רבי עקיבא חלה ביום שבו הגיעה בשורה חדשה לעולם: נולד רבי יהודה הנשיא. את חריפותו תלה בכך שזכה לראות את רבי מאיר, ולו מאחוריו בלבד.

כינוי נוסף של רבי הוא "רבנו הקדוש", זאת על שום פרישותו הרבה ממנעמי החיים, כמו שהעיד הוא על עצמו בטרם מותו.

כגדלותו בתורה, כן גדלותו במידות ובמעשים טובים. אורחות חייו התנהלו בקדושה ובטהרה. למרות עושרו הרב, מעמדו הרם כנשיא ויחסיו המופלאים עם הקיסר הרומי אנטונינוס, זקף רבי את עשר אצבעותיו כלפי מעלה לפני פטירתו ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי בעולם הזה אפילו באצבע קטנה".

יחד עם העובדה שנהג את נשיאותו ברמה, היה עניו ביותר. גם בוויכוחים הלכתיים לא כפה את דעתו על דעת חבריו למרות היותו נשיא. במשנה שנינו (סוטה ט', ט"ז): "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא".

בעושרו הרב השכיל להרבות במעשי צדקה וחסד. בימים כתיקונם היו תלמידי חכמים רבים באוכלי שולחנו. בשנת בצורת פתח רבי את אוצרותיו לפני הרעבים.

בזכות גדלותו בתורה, נשיאותו הבלתי מעורערת ועמידתו בראש העם זכה רבנו הקדוש לסדר את ששת סדרי משנה בכתובים ולהנחילם לעם ישראל לדורי דורות. הוא ליקט את כל דברי התורה שעסקו בהם בדורות קודמים ובדורו, וכתבם בלשון עמוקה מאד, צחה וברורה למען יעמדו ימים רבים.

כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם

איזו דרך ישרה שיבור לו האדם כדרך חייו להתנהג תמיד על פיה? כל שהיא תפארת לעושיה.

האדם מטבעו נוטה לראות את מעשיו ודרכיו כישרים וצודקים. אך לאמיתו של דבר, יש להטיל ספק בכך, כי האדם קרוב אצל עצמו,  ומניין יידע האם טובה היא דרכו וישרה? עונה על כך רבינו הקדוש שבשני אופנים ייבחנו ויבוקרו מעשיו:

הראשונה שהמעשה יהיה בבחינת "תפארת לעושיה" – לאדם עצמו העושה מעשים אלו, שהוא עצמו יוכל להשתבח בהם, וגם "לעושהו" – לבורא העולם נותן התורה, שציווה ושיבח דרך זו.

השניה "ותפארת לו מן האדם" – שבני האדם יפארו וירוממו את עושה המעשה ואת מפעלו, שמעשיו ייטיבו עם הבריות והוא ילך בדרך התורה, דרך שאותה ישבחו הבריות.

במילוי שני תנאים אלו יתברר ויתאמת אצל האדם שמעשהו טוב ודרכו ישרה.

על האדם להציב תמיד בקורת בונה למעשיו ולדרכו, ולא לפעול בעולם ריק מבקורת וממבחן. באופן זה הוא ידע תמיד לישר את מעשיו בהתאם לתורה ולמצוה.

והווי זהיר במצוה קלה כבחמורה

הרמב"ם מפרש שהמושגים "קלה" ו"חמורה" במשנה זו מתייחסים לחשיבות המצווה ולערכה בעיני בני אדם. מצווה "קלה" כמו, שמחת הרגל ולימוד לשון הקודש, ומצווה "חמורה" כגון: מילה וקרבן פסח, שהן היחידות בין מצוות העשה, אשר הנמנע מקיומן נענש בעונש כרת. רבנו הקדוש מצווה להיות זהירים במצוות ה"קלות" בעינינו, כאילו היו "חמורות", שאין אנו יודעים מהי מתן שכרן האמיתי של המצוות. התורה פירשה את דיניהן בעולמנו, אולם מאומה לא נודע לנו אודות המתרחש בעולם הגמול. יתכן ששם שוקלים את ערך המצוות במשקל אחר.

זאת ועוד, "מצוה קלה" היא מצווה שאינה מצריכה מאמץ רב כדי לקיימה, אין צורך להקדיש זמן רב לקיומה וגם כמעט שאין צורך להוציא עליה ממון. אלו הן מצוות כשילוח הקן, סוכה וציצית, בעוד שדוגמה ל"מצוה חמורה" היא כיבוד אב ואם, שיש צורך לטרוח ולהתאמץ כדי לקיימה ואף להקדיש לה זמן רב.

על כולן, הן על ה"קלות" והן על ה"חמורות", מזהיר רבינו הקדוש שעלינו לעסוק בקיומן, כי אין אנו יודעים מהו מתן שכרן. תחום זה עלום הוא בפני בני האדם וידוע רק לבורא המשלם שכר טוב להולכים בדרכיו ולשומרים את נתיבותיו.

והווי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה

קטע זה אינו סותר כלל את מה שנאמר לעיל שאיננו מכירים את שכרן האמיתי של המצוות. כוונת המשנה כאן היא לחישוב מסוג אחר:

אודות הכוונה לעיל שאיננו בקיאים במתן השכר, אומר שלמה המלך (משלי ה', ו'): "אורח חיים פן תפלס", שלא יהיה יושב ושוקל מצוותיה של תורה, ורואה איזו מצווה שכרה מרובה ועושה אותה. משל למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים, ולא גילה להם שכר נטיעותיו, שאילו גילה להם, היו רואים איזו נטיעה מרובה שכרה ונוטעים אותה, ונמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת. כך לא גילה הבורא ברוך הוא את שכר המצוות, כדי שלא יהיו מקצתן בטלות ומקצתן קיימות.

אולם, אם תזדמן לידך מצווה, שיש בה עמל גוף וטרחה מרובה, אי נוחות או הוצאות כספיות וכדומה, אל תאמר בלבבך: 'אניח המצווה מפני כל ההפסדים הללו', אלא "הוי מחשב הפסד מצווה" בעולם הזה, "כנגד שכרה" בעולם הזה ובעולם הבא. אף שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, ואיננו מכירים בדיוק את גודל השכר, מכל מקום, ברור לנו ששכרן רב ביותר, וכבר נאמר: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה" (אבות ד', י"ז). ההפסד שעליו מצביע היצר, הוא גשמי וזמני, בעוד שהשכר שמציעה התורה הוא רוחני ונצחי.

שני המישורים הללו, הגשמי והרוחני, אינם עומדים כלל זה מול זה. מול אלוקיותן של המצוות והיותן קשורות לעולמות עליונים, ניצבים חיי האדם בעולם הזה העראי, הזמני והחולף, וודאי שעליו להחלץ חושים ולקיים את כל המצוות בשמחה ובהודיה לבורא שהנחיל לו אותן.

הפירוש על חלקה השני של המשנה יופיע אי"ה בשבוע הבא.