הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה

שים לבך לשלושה דברים: א. מציאות ה'. ב. השגחת ה' על כל הברואים. ג. שאין שכחה לפני כסא כבודו.

אם שלושה ענינים אלו עומדים לנגד עיניך, מובטח לך ש"אין אתה בא לידי עבירה".

מדוע לא נאמר 'ואין אתה עובר עבירה'?

אמרו חז"ל (אבות פ"ד, י"א): "העושה עבירה אחת קונה לו קטגור אחד". אותו מלאך רע שנברא מהעברה נפרע בבוא העת מן אדם. מדריך התנא את האדם, כיצד לא יילכד בידיו של אותו קטגור שנברא מהעבירה.

דע מה למעלה ממך

אין ספק כי אם האדם ישים אל לבו כי מתהלך הוא לפני מלך גדול, הוא לא יבוא לידי עבירה. אך אין די בכך. הדגשתו של התנא היא "ממך", "דע מה למעלה ממך".

אף שהקב"ה שוכן במרומים, השגחתו פרוסה על כל פרט בעולמו, ואין נסתר מנגד עיניו. אלה הם גם דברי דוד המלך (תהלים קל"ט, ז'-י"ב): "אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך". עלינו לחיות בתחושה שה' עמנו תמיד בחשיכה ובאורה, הוא מגן עלינו ומיטיב לנו, וגם שומר את צעדנו מלהילכד במלכודת היצר.

עין רואה ואוזן שומעת

פסוקים רבים בתורה מדברים בלשון בן אדם, כדי לשבר את אוזן הבריות בדבר המוכר להם. אך חשוב שנדע ונפנים שהכל משל ואל לנו ליצור, חלילה, האנשה, כלומר, לדמות את הבורא לאיש, למי שיש לו תכונות הדומות לבני אנוש.

ירמיהו אומר (כ"ג, כ"ד): "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?!'. וכן נאמר בתהלים (צ"ד, ט'): "הנוטע אוזן, הלא ישמע?! אם יוצר עין, הלא יביט?!" האדם מתיירא מ"עין רואה ואוזן שומעת" של בני אדם שבסביבתו, בה בשעה שמורא שמים אינו ניכר עליו.

בתלמוד מובא (ברכות כ"ט ע"ב): כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות... אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון, שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן?! אמר להם: ולוואי! תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".

גדול התנאים מדריך את תלמידיו שעליהם לחוש את הנהגת הבורא, כאילו עין בשר ודם צופה במעשיהם.

וכל מעשיך בספר נכתבים

הלשון "בספר נכתבים" מושאלת היא ממנהגי בני האדם כדי לשבר את אוזן שומעם שאין שכחה לפני כסא כבודו יתברך, וכל מעשה בני האדם ייזכר להם לעת פקודה.

בתלמוד מובא (תענית י"א, א'): "בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו, כל מעשיו נפרטים לפניו, ואומרים לו: כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר: הן. ואומרים לו: חתום! וחותם, שנאמר (איוב ל"ז, ז'): "ביד כל אדם יחתום", ולא עוד, אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם, יפה דנתוני.

אין מעשה שעשה האדם בעולם הזה, שלא נרשם לזיכרון לפני הבורא. וכך אומר שלמה המלך (קהלת י"ב, י"ג): "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". אין דבר שאובד, הכל נרשם ונשמר בגנזי מרומים.

כיום ניתן לצלם האירוע ולשדרו כל זמן שנרצה, והדברים נראים כביום התרחשותם. האם אין כאן הדגמה ל"כל מעשיך בספר נכתבים"?

*

נביא משל הממחיש את דברי המשנה לפרטיה.

כשסיימו העובדים את יום עבודתם, הם הבחינו בשני טכנאים שנכנסו אל אולם הייצור ובידם תיבות עם כלי עבודה וציוד. פרי עבודתם של הטכנאים התגלה למחרת בבוקר. בצידו האחד של האולם  התנוססו שתי מצלמות שעדשותיהן מופנות לעבר שולחנות העבודה, ובצדו האחר של האולם נקבעה בגובה הקיר מצלמה נוספת שמסתובבת ימינה ושמאלה וסורקת את מלוא רוחבו של האולם.

אחד העובדים שמבין באלקטרוניקה הסביר כי בחדר ההנהלה מוצבים  שלושה מסכים המראים את כל מה שמתרחש באולם. כל תנועה, ולו הזעירה ביותר, לא נעלמת מעדשותיהן של המצלמות. לפתע חדרה לתודעת העובדים משמעות המצלמות. חסל סדר פרטיות. כל עובד מושגח מעתה בהשגחה תמידית לכל אורכו של יום העבודה.

המחיצות הנמוכות שבין העובדים, שהעניקו עד עתה פרטיות כלשהי לעובד, הפכו להיות חסרות ערך. שוב לא יוכל העובד לפתוח את יום עבודתו באכילת הכריך שהביא עמו מן הבית. אין לחלום אפילו על כמה דקות חטופות של הצצה בכותרות עתון הבוקר שנשלף מתיבת הדואר בדרך לאוטובוס.

בבוא היום תוצגנה לפניו התמונות כהוכחה שאין אפשרות לערער עליה. העובדים התמרמרו מאד והרוחות החלו לסעור באולם. היה מי שהציע לפתוח בשביתה עד להסרת האיום.

אך ראש ועד העובדים הסביר שאין לבעל הבית כל מניעה חוקית לקבוע מצלמות. מבחינה משפטית הצדק איתו.

פקידה אחת טענה בהיסטריה שעצביה לא יחזיקו מעמד בעבודה בתנאים אלה. לחשוב כל הזמן שמישהו אולי מסתכל עלי ברגע זה, כדי לראות אם אני נשענת לרגע על המשענת בכסאי?!

עובד אחד פלט באנחה: די, מעכשיו לא נוכל לשוחח בטלפון עם הבית או להזמין בלון גז, חסל סדר הימים הטובים. נצטרך להפיק מעצמנו את המקסימום. כל דקה כאן חייבת להיות מוקדשת  לעבודה.

יהודה היה היחיד שהשמיע זמירות אחרות. מי אומר שבעל הבית אינו צודק? וכי הוא חייב לשלם לנו דמי בטלה? עם התחלת השנה החדשה נגיש לו מן הסתם שוב את דרישותינו להעלאת משכורת, להטבת תנאים, להגדלת מענק ההבראה וגם לתוספת התייעלות. ההתרגשות למראה המצלמות רק מראה עד כמה רחוקים אנו ממצפון שקט.

עברו שבועות וחודשים, וכל הסערות חלפו ונשכחו. התנהגות העובדים לא הראתה אפילו ברמז כי הם מודעים לעיניו של בעל הבית הצופיות בהם כל הזמן.

מידי פעם היה נקרא אחד מהם ל'ישיבה של מעלה' אל המנהל, ושם היה מקבל את הודעת פיטוריו. הוא לא היה מספר דבר אלא נוטל את תיקו ונעלם. אז היו נזכרים כולם כי יש מצלמות, ויש מי שצופה בהם ועוקב אחריהם. זכרון זה לא נמשך בדרך כלל יותר מיום או יומיים, ושוב חזרו כולם אל שגרת השכחה הנעימה.

*  *  *

כשאנו חיים תחת תחושה מתמדת של עין צופיה, אנו מגיעים למיצוי עצמי גבוה, שבלעדי אותה עין לא היינו מגיעים אליה. עכשיו כל דקה אמורה להיות מנוצלת, כל רגע ממלא תפקיד. זוהי הרגשת החיים במלוא משמעותם.