עם פטירתו של רבי יהודה הנשיא ומותו של הקיסר הרומי, ידידו של רבי, אנטונינוס מרקוס אורליוס, החלו שנות משבר ארוכות באימפריה הרומית. ממשבר זה סבלו כל העמים שברחבי האימפריה, ובתוכם גם יושבי ארץ ישראל. חל צמצום גדול במסחר, נטל המסים גדל ורמת החיים ירדה. גם המצב הביטחוני הורע, והדרכים מיהודה לגליל היו בחזקת סכנה.

לאחר פטירת רבנו הקדוש עלה על כס הנשיאות רבן גמליאל בנו. בכל פעולותיו השתדל רבן גמליאל ללכת בדרכי אביו, ובמיוחד ביראת חטאו היה ממלא את מקום אבותיו, כמובא בתלמוד במקומות נוספים.

בימי רבי היה שפע חומרי, בני התורה קיבלו מענקים, ויכלו לשקוד על התורה ללא דאגות פרנסה. אך לאחר פטירתו הורע המצב והתלמידים נזקקו למצוא מקורות פרנסה, ועל כן הזהירם רבן גמליאל להחשיב את המלאכה ולעסוק בה לעת הצורך, כי היא חשובה וחביבה, כמוסבר להלן.

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

'דרך ארץ' האמורה כאן כוונתה למלאכה שבה עוסק האדם לצורך פרנסתו. וכן מובא במסכת קידושין (ל' ע"ב): "כשם שחייב (האב) ללמד (את בנו) תורה, כן חייב ללמדו אומנות".

מאידך, יש המסבירים שדרך ארץ האמורה במשנתנו פירושה הנהגה טובה של מידות נפש מעולות ומוסר. את השימוש  במושג "דרך ארץ" במובן של הנהגות טובות, אנו מוצאים במקומות רבים, כגון, "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (מסכת אבות פרק ג', י"ז), כאן הכוונה היא ודאי לדרכי מוסר ולמידות טובות.

התנא כלל בדבריו הן מידות והנהגות טובות והן עיסוק במלאכה לצורך פרנסה. כל אלה הם יפים ונאים כשהם מסייעים ללימוד התורה, שהיא עיקר מטרת החיים.

שיגיעת שניהם משכחת עוון

קיים קשר הדוק בין תופעת השובע לבין החטא. כאשר האדם שבע ומדושן עונג, באה ללבו ביתר קלות תאווה לעבור עבירות, וכפי שנאמר: "וישמן ישורון – ויבעט" (דברים ל"ב, ט"ו), השובע גורם לבעיטה בכל קודש. אולם כשיעסוק האדם בתורה שהיא מתשת את כוחו של אדם, וגם יעסוק במלאכתו, שוב אין חשש כי יגיע למצב חמור זה.

יש מפרשים שהתנא התכוון באומרו: "משכחת עוון" לעוון גזל. היצר הרע מפתה את האדם לגזול, אולם אם האדם מתייגע בלימוד התורה, שבה נאמר (ויקרא י"ט, י"ג): "לא תעשוק את רעך ולא תגזול", וגם משקיע את עצמו במלאכה, שבה ניכר ערכו של הממון הכשר - שני הדברים הללו יחדיו משכיחים ממנו את עוון הגזל.

תורה המשכחת עוון היא דווקא זו הנקנית ביגיעה, וכפי שנאמר: "שיגיעת שניהם משכחת עוון". וכן נאמר (ויקרא כ"ו, ג'): "אם בחוקותי תלכו" – יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר "את מצוותי תשמרו" – הרי קיום המצוות אמור, מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה.

הסגולות שבהן ניחן לומד התורה, מתקיימות דווקא כאשר הוא מתייגע בלימודו וממית את עצמו באוהלה של תורה: "שיגיעת שניהם משכחת עוון". יגיעת שניהם – של הגוף במלאכה ושל המחשבה בדברי תורה – משכיחות עוון. לעומתן, הטרדה בעסקיו בחשקת הלב ובתחבולותיו אינה נקראת יגיעה אשר עליה ישכנו שפע וברכה, כי המחשבה צריכה להמשיך לעסוק בתורה גם בעת העיסוק במלאכה.

וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון

האמורא רבא ביקש מתלמידיו שלא יבואו ללמוד אצלו בחודש ניסן שהוא חודש הקציר, ובחודש תשרי שבו דורכים ענבים בגתות ושמן בבתי הבד, אלא יצאו אז למלאכתם, שאם לא כן, יהיו טרודים בהשגת מזונותיהם במשך כל השנה. טוב להתאמץ בזמן מועט כדי להרוויח את המרובה, ושאר הזמן יהיה פנוי ללימוד התורה.

"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", כי העוני יעבירנו על דעת קונו, ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא ארעי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו".

כלל זה נאמר לרוב העולם, שאין כולם יכולים לזכות להתעלות למדרגה רמה זו של התמסרות מוחלטת לתורה, אבל יש אנשים יחידים בכל דור שמסוגלים להתמסר לתורה בלבד, והקב"ה בוודאי ימציא להם את פרנסתם.

רבי שמעון בר יוחאי שואל (ברכות ל"ה, ב'): "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה – תורה מה תהיה עליה? אלא, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי אחרים. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמם".

אותם יחידים, אשר נשאה אותם רוחם לשבת אך ורק באוהלה של תורה, אמנם הרבה שעשו כך – ולא עלתה בידם, אבל יחידים יכולים לעמוד בכך, ואשריהם.