משנתנו היא המשך דברי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה. ההולך בעקבות דבריו של שמעיה, שאמר (פרק א', משנה י'): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות". ביחס לאהבת המלאכה הוסיף רבן גמליאל שטובה היא רק ביחד עם התורה, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". כלפי מה שאמר שמעיה "ושנא את הרבנות" תיקן רבן גמליאל את דבריו, שאין צורך לשנוא את הרבנות, כי אם לעסוק בה "לשם שמים" ולא לשם הנאתו. ובמה שאמר "ואל תתוודע לרשות" הוסיף רבן גמליאל לומר, שאי אפשר לאסור בכלל, שלא להתוודע לרשות, שכן העוסקים בצרכי ציבור נזקקים הרבה פעמים לרשות, אלא צריכים להיות זהירים בה.

הוו זהירין ברשות

שמעיה שאמר "אל תתוודע לרשות" חי בתקופה, שבה היתה המדינה היהודית נתונה תחת שלטון מלכות בית חשמונאי. באותה שעה שלטו אחרוני המלכים של בית זה, שהרשיעו בדרכם. יהודה היתה קרועה במלחמות בין שני אחים עוינים שנאבקו על השלטון. היו אלה הורקנוס ואריסטובולוס, בניו של אלכסנדר ינאי. שניהם שלחו משלחות אל הנציב הרומי פומפיוס, היושב באנטיוכיה שבסוריה, ובקשו שיתערב במלחמת אחים זו.

תוצאות התוודעות זו לשלטון היו מרות וטמנו בחובן סכנה גדולה לעם כולו. פומפיוס הגיע לארץ בראש חילותיו, ומאז במשך מספר דורות היתה נתונה הארץ לשלטון הרומי העריץ, אשר בסופו של דבר החריב את בית המקדש והגלה את העם מארצו. בתקופה כזו והדומות לה מצווה שמעיה: "אל תתוודע לרשות" כלל.

בתקופת רבן גמליאל המצב היה שונה. היה זה כעשר שנים לאחר החורבן. היהודים בארץ ישראל נחשבו כנתיני הממלכה הרומית, ומנהיגי העם היו מוכרחים לתקשר עם השליטים הרומיים, כדי להגן על עמם ולהפר גזירות קשות. אליהם פונה רבן גמליאל ואומר: 'אמת, אתם חייבים להיות בקשר עם השלטונות, אך יחד עם זאת זכרו: 'הוו זהירין ברשות'.

שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן

אף כי מוכרח אדם לבוא לפני רשות עכו"ם, עליו להיזהר מהם, לא להרבות בדיבורים הנוגעים לצרכיו, כי הרבה דברים מביא לידי חטא כמו מלשינות, לשון הרע וכו', שאסורים תמיד ובכל מקום ועל אחת כמה וכמה בבית הרשות של עכו"ם.

ואל יאמר אדם: ארבה בדברים כדי לרכוש את ליבם וקירבתם למען אוכל להטות דעתם לדעתי. ומדוע? "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן" – כשהם מקרבים אדם אליהם זהו לצורך עצמם – להיוודע מדברים הידועים לו ולא להם. אז נראים הם כאוהבים. אך כשמגיעה שעת הדחק מפנים הם עורף ונוטשים את ה"קרובים" אליהם.

נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו

ראשי העם דאגו לשחד את המוכסים במתנות, ובתמורה הוקל עול המסים מעל התושבים. אך רבן גמליאל מזהיר: כל עוד הם מצפים להשיג טובות הנאה לעצמם, הם מקרבים אתכם ומראים עצמם כידידים. ברגע בו ייפסקו האמצעים המצויים בידכם, הם יפסיקו לדאוג לכם.

דוגמה לכך היא יוסף הצדיק, אשר הציל את מצרים בשנות הרעב, ואילו לאחר שנות דור נאמר (שמות א', ח'): "ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף". פרעה משמש דוגמה להתכחשות השלטונות להכרת טובה אמיתית.

פירוש נוסף למילה "רשות", הכוונה היא לדברי הרשות. לא די לאדם שישמור על מצוות התורה, אלא אפילו בדברים שיש רשות לעשותם מן התורה, כגון, להרבות במאכלים ובמשקאות מותרים, בכל זאת, "הוו זהירין", מלהשתמש בהם במידה גדושה ובתכיפות.

ההנאות הגופניות מופיעות כידידות בשעת ההנאה עצמה, אך לאחר מכן יש לפרוע מחיר יקר עבורן, הן מזיקות לבריאות הגוף, גורמות לגזילת הזמן ורדיפת תענוגות לא ייתן לאדם אחיזה ומשענת ברוחניות. התורה מתירה לאדם להתענג בדברי היתר, אך בשימוש לא נכון ומופרז עלולה הדרך אל העבירה להיות קצרה.

הציבור נותן למנהיגיו את ה"רשות" לייצגו בכל ענייניו. כאשר מנהיגיו מצליחים בתפקידם, נראים הללו כאוהבים, אך כאשר המנהיגים זקוקים לציבור, אין הם עומדים להם.

המשנה מעודדת את העסקנים לבל יצפו מהציבור יותר מדי, ומאידך, שימשיכו לשרתו בלב שלם, כי שכרם מובטח להם מן השמים.

המילה "רשות" מתייחסת גם ליצר הרע, אשר נחשב כרשות עצמאית, ואינו כפוף למסגרת של אמת ויושר. בא רבן גמליאל ומזהיר: "הוו זהירין ברשות" – הזהרו מהיצר הרע, אשר בא בדרכי עורמה ותחבולות. אין הוא בא ישירות לאדם ואומר לו לחטוא, כי מי פתי שישמע לו? הוא בא בטענות מזוייפות, כאילו בהליכה אחר התאוות יש ברכה ותועלת.

תפקידו של היצר הרע להסית, אולם: "אין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו" – עם גמר המעשה חולפת ההנאה, ואינה משאירה כל אחיזה ומשענת. לעומת הדרך הטובה אשר ערכה נותר ביד האדם לנצח.

אל לאדם לסמוך באותה שעה על אוהביו שקנה לו בימי עושרו, כי על אף שאוהביו של עשיר רבים הם, מכל מקום, טבעם של בני אדם, "שאין מקרבין לו לאדם אלא בשעת הנאתן", כשיש להם סיכוי ליהנות משפע עושרו. אולם בשעת דוחקו, על האדם לפנות לקב"ה ולא להישען על ישועת בשר ודם.