אל תפרוש מן הציבור

ציבור אינו רק מקבץ של יחידים, כי אם גוף מלוכד, המקנה חוסן גם ליחיד המצטרף אליו. ראשית ההשתתפות עם הציבור היא בהתקבצם להתפלל, כי תפילת הציבור מקובלת יותר מאשר תפילת היחיד. כמו כן ראוי להשתתף עם הציבור גם בנתינת צדקה או בדרכם לשיפור מעשיהם, שהרי על כך נאמר (תהלים מ"ז, י'): "נדיבי עמים נאספו, עם אלוקי אברהם".

זאת ועוד, ראוי להשתתף עם הציבור בעת צרתם. על היחיד לצום יחד עמם ולהצטער בצערם, כמו שאמר מרדכי לאסתר (אסתר ד', י"ג): "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים". מאידך, אמרו חכמינו שכל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור.

גילוי שכינתו של ה' לעיני משה התקיים מתוך הסנה (שמות ג', ב') שהוא שיח קוצני קטן. משום שהקב"ה סובל יחד עם העם הנמצא בשעבוד ובעבודת פרך, כפי שנאמר (תהלים צ"א, ט"ו) "עמו אנכי בצרה". הסנה במדבר מסמל את צרת העם.

גם משה רבנו נהג כך משחר נעוריו, וכפי שמתארת התורה (שמות ב', י"א): "ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם". אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך.

התיבה "צבור" היא בראשי תיבות: צדיקים, בינוניים ורשעים. זהו כינוס וחיבור של כלל ישראל, כאשר גם הרשעים נמצאים בתוך הציבור, שהרי החלבנה שריחה רע, היתה גם היא בין סממני הקטורת שהוקרבו במקדש.

אמנם, בצירוף זה במילה ציבור, הצדיקים צועדים בראש, ואחריהם הבינוניים, ובעקבותיהם גם הרשעים. מציבור כזה אין לאדם זכות לפרוש. לא כן הדבר כאשר הרשעים הינם בראש, ואחריהם נסרכים השאר. לגבי ציבור כזה לא אמרו חכמים: "אל תפרוש מן הציבור".

ואל תאמין בעצמך עד יום מותך

אל יאמר אדם כי כבר עברו עליו ימים רבים, שבהם הוא נלחם מול יצרו וניצחו, ולכן, אין לו לחשוש יותר. אלא: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" – היצר יודע את מלאכתו נאמנה, ממתין לשעת כושר ומחפש בכל תחבולותיו להפילך.

גם בענייני אמונה צריך האדם להישמר, כי האדם עלול לומר בלבו כי יוכל לשמוע דברי בלע, ואת הטוב יקבל ואת הרע ידחה. אך משנתנו מזהירה מפני דרך זו ומצווה שלא לשמוע כלל דברים שאין רוח היהדות נוחה מהם. אל לו להאמין בעצמו גם בתחום זה עד יום מותו, כי הסכנה מרובה. סכנת ההשפעה של סביבה חורשת עוון, קיימת כל עוד האדם חי עלי אדמות.

יוחנן כהן גדול שימש בכהונה במשך שמונים שנה, ובסוף ימיו הוא כשל ונעשה צדוקי. סיפור זה מורה שעל האדם להזהר תמיד, כי אין מי שמחוסן מהשפעה.

חכמים גזרו גזירות וסייגים כדי לשמור את האדם מן החטא, כהוראת אנשי כנסת הגדולה: "ועשו סייג לתורה" (פרק א', משנה א').

לדוגמה, חכמינו תיקנו  שלא יקרא אדם בליל שבת לאור הנר, שמא יטה את הנר ונמצא מכבה ומבעיר בשבת. בא רבי ישמעאל בן אלישע ואמר: 'אני אקרא לאור הנר ולא אטה', כלומר, שהוא סמך על יראת ה' שבלבו שתמנע ממנו את העבירה בשוגג. אך הוא קרא והטה, ועל כך הוא אמר: "כמה גדולים דברי חכמים" (שבת י"ב ע"ב).

לכן, על האדם להיזהר בדברי חכמים ובהרחקותיהם, כי רק הם הערובה להתרחק מהחטא.

מובא בחז"ל על חסיד זקן אחד שהיה שונה: "אל תאמין בעצמך עד יום זקנותך". הוא הרגיש שבזקנותו כבר לא יכשל בפיתויי העולם הזה. התרעמו עליו בשמים, וכדי לאלפו בינה, העמידוהו בנסיון קשה מאד והוא נכשל. אך מיד התחרט, ומהשמים גילו לו שהיה זה נסיון כדי לשכנעו שגם בימי הזקנה יש ליצר השפעה.

ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו

אל לו לאדם לדון את חברו, כי יתכן והיית מתנהג באותה דרך בה נהג חברך, אם היית נתון באותו מצב בו הוא נתון. גם אם היית נוהג אחרת, עדיין אין מקום להוציא לעז על חברך, שהרי אין אתה עומד "במקומו". אינך יודע באלו לחצים עמד אותו אדם, ולכן, לעולם אין ללעוג לו.

לימוד זכות זה קיים בכל תחום. פעמים מבקש אדם הלוואה מחברו והלה נמנע מלתתה. אל ידון אותו לכף חובה, כי יכול להיות שמצבו דחוק, ורק כלפי חוץ הוא מתנהג כעשיר כדי שיתנו לו בהקפה.

הדרך הראויה היא – כאשר יראה האדם את חברו חוטא, שיכניס ללבו חרדה מגודל העבירה, ויאמר לעצמו: שנינו קורצנו מאותו חומר, ואם הוא חטא, מי ערב לי שלא אפול גם אני ברשת החטא הפרוסה לרגלי. מחשבות אלו יביאוהו להוסיף משמרת על משמרתו.

המשנה מתפרשת בפן נוסף: לעתים נקלע אדם לעיר, ורוצים לתהות על קנקנו. אומרת המשנה: אל תדונו "עד שתגיע למקומו" הכוונה למקום מגוריו. רק במקומו תוכל לדונו. כי יש אנשים המתהדרים בנוצות לא להם במקום שבו הם אינם מוכרים.

כששמע משה רבנו מפי הקב"ה את הציווי (שמות ל"ב, ז'): "לך רד כי שחת עמך", לא חרץ את משפטם עד שהתקרב (שמות ל"ב, י"ט): "וירא את העגל ומחולות", ובכך הראה את הדרך הנכונה לבאים אחריו. חשוב להגיע למקום עצמו ולראות את המתרחש.

רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי, הגיע עד לשערי מוות ונרפא. שאלו אביו מה ראה שם למעלה, וענהו: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה". על כך אמר לו אביו: "עולם שראית, עולם ישר ואמיתי הוא". אנו חיים בעולם הדמיון. רק בעולם האמת מתבררים הדברים. האדם יראה לעיניים, אבל הקב"ה בוחן כליות ולב, לפניו נגלו כל תעלומות, והוא יודע כיצד באמת צריך למדוד את האדם. מסיבה זו על האדם להשתדל לא לדון את חברו ולא למדוד את מעשיו, כי הם גלויים רק לה' חוקר כליות ולב.

אל תאמר על דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להישמע

אדם הרוצה לשמור על סודו שלא יגלה אותו לאחרים. ברגע מסוים מגיע אליו ידיד קרוב ביותר, והוא מתפתה לספר לו את סודו, מתוך אמונה שרק ידיד זה יבוא בסוד העניינים, אך אל לו לאדם להתפתות כי אכן כך יקרה – "שסופו להישמע" לכל אדם.

פרט נוסף הכלול במשנה זו הוא: יש אנשים המתחילים ללמוד סוגיה מסויימת, ורצונם להבין את הדברים בקלות ובמהירות. לכן, כאשר הם נתקלים בקשיים, הם אומרים שהדבר נמנע מהשגתם.

על כך נאמר "שסופו להישמע". על ידי התבוננות בשקידה ובהתמדה ניתן להבין ולהשיג דברים  שלא הושגו בעיון הראשוני. יש להתאזר בסבלנות מירבית וללמוד כל דבר ביסודיות.

יש שפירשו: "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע" – אתה המוחזק לטוב וישר, אל תאמר שתוכחתך אין בה תועלת, כי "סופה להישמע" – גם אם אין החוטא חפץ לשמוע עתה את קול התוכחה. יבוא הרגע המתאים והוא ייזכר בדבריך.

גרעין  זרע הנופל על אבן, ייתכן שלאחר זמן הוא יתגלגל לאדמה והוא ינבוט ויהפוך לעץ רב פארות. כך עתידה גם מילה טובה להניב פירות לתפארת, גם אם כרגע נדמה שהחריש נעשה על אדמה צחיחה.

אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה

אדם הדוחה את לימודו לשעה מאוחרת יותר - בטעות יסודו. ביטול זמן שנעשה עכשיו, אין לו תשלומים מחר או בכל זמן אחר. הזמן שאבד אינו קיים יותר.

דוד המלך ממשיל את מצבו בארץ (תהלים קי"ט, י"ט): "גר אנכי בארץ, אל תסתר ממני מצוותיך". האדם חי בעולם כגר, כי זמנו מוגדר ומוגבל. על כל רגע להיות  קודש לעשיית מצווה וללימוד תורה. "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" – נאמר על הבא בשערי שמיים ויודע את התורה.

אף שהנושא של ביטול זמן אמור לגבי כל המצוות, מדגיש הלל דווקא את מצוות לימוד התורה, כי היא מצווה תמידית, ובה מחויב האדם בכל רגע מימי חייו. וכך נאמר (יהושע א', ח'): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה".