אין בּוּר ירא חטא

המשנה מעוררת את האדם למצות את הפוטנציאל הטמון בו. לפרוץ את מעצורי הבושה ואת חסמי היאוש, להתנער מאזלת היד של התדמית האישית הנחותה, ליטול יוזמה ולמלא את המשימה הכבירה שהוא – ורק הוא – יכול לבצע: "להיות איש", במלוא מובן המילה, כמוסבר בסוף המשנה.

על האדם להתבונן על עצמו כעל שדה מוכן לחרישה: האם ישאר השדה "בּוּר", ריק ושומם, יעלה קמשונים ויכוסה חרולים? לו, ורק לו, ניתנו הזכות והחובה כאחד לזרוע את השדה האישי שלו ולגדל בו אילנות עושי פרי. השדה משמש משל לנשמת האדם. רק הוא עצמו ביכולתו לפתחה, לעבדה ולקרבה לבוראו.

מיהו הבּוּר? כבר רמזנו: אדם ריק וניעור, כאדמה שלא נעבדה ומאומה אינה מניבה, כך גם האדם הבור, ריק הוא מתורה וממצוות, מחוסר תוכן.

עם כל הכוונות הטובות – היוכל הבּוּר להיות ירא חטא? הלא הלכות אינו יודע, דינים אינו משנן, וכיצד ידע מהי עבירה ומהי מצווה? מה כשר ומה טרף? מה אסור ומה מותר? חוסר הידיעה חוסם בפניו את הדרך להתקדם.

יש המצטדקים בטענה-תואנה: "אני דתי בלב"; יש המסתפקים בסממני מסורת קלושים ומשמרים מעט מזעיר, אך הם אינם יודעים שבלא דעת הם עוברים על איסורים המפורשים בתורה.

כדי להינצל מחטא - חובה לדעת, לרכוש הלכות, לברר דברים מדוייקים. אסור להסתפק ב"שב ואל תעשה", כי אדמה שאינה חרושה – לבטח היא מצמיחה דרדרים.

ולא עם הארץ חסיד

עם הארץ – יש לו יתרון על הבור, אבל יתכן שמעלתו היא גם חסרונו, השבח שלו הוא בעוכריו. כיצד? – אדם זה אינו ריק לחלוטין, הוא שומע דברי תורה, מאזין פה ושם להרצאה תורנית, לומד הלכות בסיסיות... אבל כל אלו אינם מוציאים אותו עדיין מן ההגדרה הבלתי מחמיאה: "עם הארץ".

מקורקע וקשור הוא בכל נימי נפשו ל"ארץ" – לענייני העולם, למשא ומתן, לסיפוק תאוות, למילוי רצונות. כל עוד שהוא קשור יתר על המידה אל עולם החומר, לא יוכל להשיג את המעלות הנכספות, שאליהן הגיע החסיד: יראת שמים, דבקות וקדושה.

ניתן לומר כי חלק מן הבעיה של "עם הארץ" הוא הדימוי החיובי שיש לו בעיני עצמו. למרות שחסרים לו תכנים רבים ובעיקר חסר ישומם המעשי, יש לו דעה מוצקה ומשנה סדורה בנושאי יהדות. בויכוחים – תמיד הוא מביע את 'משנתו הסדורה'. אין הוא רואה עצמו נזקק ללמוד ולמלא את נפשו בידע תורני נוסף או לקבל מוסר והשקפה מפי גדולים ממנו. החירות היתרה שהוא נוטל לעצמו, גורמת לו לעוות את סולם הערכים, לשבש, לעשות עיקר – לטפל ולומר על מותר – אסור ועל אסור – מותר.

ברגע שיכיר במעמדו האמיתי ויגמור אומר בנפשו להתנער מתווית פחותה זו ולעשות הכל כדי לחתור קדימה, לקבל עליו את סמכותם של גדולי התורה, להקשיב למוסרם ולסור למרותם, רק אז תשתנה כל מהותו לטובה.

לא הביישן – למד

ההנחיה לאדם השואף להתקדם וצועד בדרך עולה, היא לא להתבייש! אחד מסממניו של העם היהודי היא הבושה, אך לא בכל מקום היא רצויה.

הביישן חושש לשאול שמא ילעגו לו, והוא נשאר עם שאלותיו. גרוע מכך, הוא עלול להיוותר עם הבנה מוטעית ותפיסה שגויה העלולות להשתרש בפנימיותו. והכל משום שהתבייש לבקש הסבר חוזר.

אין לנו דוגמה טובה להתגברות על מעצורי הבושה מסיפורו של התנא רבי עקיבא:

בן ארבעים שנה היה רבי עקיבא כאשר הלך ללמוד תורה. את ראשית דרכו עשה אצל מלמד תינוקות ושינן את הפסוקים יחד עם הילדים הרכים. אילו היה רבי עקיבא מתבייש לשבת עם הפעוטות ולהתחיל מן הא"ב – לא היה לנו, חלילה את רבי עקיבא, גדול חכמי ישראל!

אל תפחד! שאל, ברר וקבל הסבר. התקדם בנחישות ובאומץ, צעד אחר צעד. איך אומרים? בושה איננה לא לדעת, הבושה היא – לא לשאול.

ולא הקפדן מלמד

מאמר זה מתחייב מן הקודם: "ולא הביישן למד". הרב הקפדן הוא האשם העיקרי בביישנותם של תלמידיו המאבדים את האומץ לשאול ולהציע את ספקותיהם. על כן – במקביל להדרכה לתלמיד - מורה התנא גם לרב לדאוג לצמיחתם של התלמידים, כל אחד  בקצב שלו, לפי מידת התפישה וההבנה שהם ניחונו בה.

הרב צריך לגלות סבלנות להסביר שוב ושוב, לענות לקושיות ולשאלות, אף אם הן מטרידות ומייגעות. עליו להסביר בנחת וברוגע, בלי כעס ובלי הקפדה. "הסברת פנים" היא ההסבר הטוב ביותר. ההקפדה לא ימצא מקומה כאשר מלמדים תלמידים צמאי דעת.

סיפור מחכים, ובמידה ידועה גם עוצר נשימה, מסופר בגמרא (עירובין נ"ד, ע"ב) על אחד מחכמי התלמוד ששמו רבי פרידא. היה לו תלמיד שהיה צריך ללמדו כל דבר 400 פעם! רק אז הוא קלט את החומר. ואמנם רבי פרידא שינן לו 400 פעמים כל פרט.

באחת הפעמים היה רבי פרידא נצרך לצאת לדבר מצוה לאחר הלימוד, ומחמת כן לא היה התלמיד דרוך ולא קלט גם לאחר 400 פעמים אלו. רבי פרידא התעלה על עצמו, ושינן לו 400 פעמים נוספות, עד שקלט!

מעשה זה עשה רושם גדול בשמים, והוא מלמדנו שאין גבול למסירותו של הרב לתלמידיו.

ולא כל המרבה בסחורה מחכים

עד כה הבהירה המשנה מה הם התנאים הדרושים לעליה בתורה עצמה. כעת היא פונה לסלק את המפריעים הצדדיים. לימוד תורה דורש התמסרות מלאה, ריכוז כל המשאבים השכליים והנפשיים והתמקדות בעיקר.

אמנם נכון, מצאנו גם כאלו שעסקו במשא ובמתן, ועם זאת לא הזניחו את לימוד התורה. "תורה" אינה סתירה ל"סחורה", אולם הבחינה העיקרית היא, מהו המקום שתופסת ה"תורה" ומהו מקומה של ה"סחורה", כלומר, איזו חשיבות מייחס האדם לכל אחד מן התחומים? במה הוא רואה את פסגת הצלחתו? אלו שתורה וגדולה היו מנת חלקם, השקיעו בלימוד התורה את מיטב זמנם ואת לשד חייהם, הסחורה היתה אצלם נספח לחיים.

לשם חידוד: "סחורה" היא מלשון סחור סחור. התורה, בהיותה רוחנית, לא תיקלט אצל אלו המסתובבים כל היום סחור סחור מסביב לגשמיות, ומרכז חייהם הוא ההנאה החומרית.

אם רצונך להצליח, קבע לעצמך את התורה כנקודה המרכזית בחייך, וסביבה ינועו בבטחה כל המעגלים האחרים.

ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש

בכל מקום עליך להשתדל להפיק מעצמך את המרב. לפעמים מזמנת ההשגחה לאדם נסיבות דחוקות, סביבה ירודה או מנומנמת ברוחניות, אך גם בתנאים ירודים אלו מוטל על האדם לפתח את כישוריו, ולהשתמש בהם למען הכלל כולו.

אסור לאדם להסתגר בד' אמותיו, ולדאוג רק להתקדמות העצמית שלו. במקום שהמצב דורש תיקון, אם אין אדם אחר שיעסוק בצרכי הציבור, חובה עליו לקבל על עצמו את המינוי, ולקחת את המעמסה על שכמו באהבה.

מעבר למשמעות של דאגה לכלל, מופנית בדברי המשנה גם נימה אישית כלפי האדם עצמו. פעמים שהאדם נקלע אל "מקום שאין אנשים" – אין מכירים אותו שם, אין שם "לחץ חברתי" מחייב, דומה שאין שם גם ממי להתבייש... אך גם שם הוא מצווה ועומד "להיות איש". "איש" – במשמעות של אישיות.

זוהי קריאה לחיים: אל תוותר לעצמך, אל תסתפק בלהיות טוב יחסית לאחרים, חתור תמיד כלפי מעלה. דרוש מעצמך להיות אישיות מוצקה, העומדת בזכות עצמה בלא קשר לתנאים הסביבתיים. התקדם בסולם העליה בלי להתייחס לעובדה שאין עוד מטפסים עליו מלבדך. הבורא מציב לאדם אתגרים ויעדים לא ביחס לחברה שבה הוא שוהה, אלא ביחס לעצמו, לנשמתו ולחייו האישיים.