במשנה זו מציב בפנינו הלל הזקן עשר משוואות.

במבט ראשון נראות המשוואות כאילו הן הפוכות ופרדוקסאליות, שאינן מציגות מצב מציאותי, אלא עיוני ותאורטי, כאשר הניגודים הגדולים ניצבים זה מול זה. נראה לכאורה שהם מורים על הדרך האידיאלית והרצויה מול הדרך הדחויה והמרוחקת. מצב תאורטי שממנו נלמד לחיינו העכשוויים. אולם מבט מעמיק מורה שהמשנה מציירת את המציאות האמיתית והנוקבת, זו שאי אפשר להימלט ממנה. לא מדובר במבט אבסטרקטי ומנותק, אלא במציאות חיה וקיימת.

ואמנם, המחצית השניה של המשוואות עומדת בהנגדה ישירה למחצית הראשונה. חמש הראשונות כוללות את מגוון התשוקות והמאוויים הגשמיים, שרוב האנושות לוקה בהם. התנא מעמידנו נוכח העובדה כי כל הרעות החולות, הפרטיות והציבוריות, המצויות בעולמנו, נובעות מהמרדף אחר סיפוק אותן חמש מטרות נלוזות.

יתר על כן, התנא רומז בדבריו שבדרך כלל האדם לא מסוגל למלא את המאוויים הללו, וברדיפתו אחריהם הוא מביא על עצמו תוצאה ההפוכה מזו המקווה. סיפוק אותם יצרים חומריים, מביא על האדם, חלילה, את אסונו ומשביע אותו מרורים. לאושר ולסיפוק הוא לא יגיע.

חמש המשוואות האחרונות הן אנטי-תיזה לראשונות. הן מתוות דרך להשגת חיים טובים ואיכותיים, אשר ינוצלו כיאות ולא יִכלו להבל וריק.

במשנה זו ניווכח, כי אף בדרך הטבע, כלומר, במהלכו של העולם שבו אנו חיים, רק הצעידה בדרך התורה, מסייעת להשגת אושר – זאת מלבד השכר השמור לעולם הבא לבוחרים בדרך הנכונה.

מרבה בשר – מרבה רימה

בחישוב מפוכח ניתן להיווכח, כי כל תענוג גשמי מופרז ומיותר גורם רעה.

הדוגמה הראשונה היא: ריבוי אכילה. אדם המרבה באכילה, לא כזו שנועדה לספק את צורכי גופו, אלא לתענוג והנאה – גורם נזק לגופו. "מרבה בשר" – המרבה באכילה ובשתייה "מרבה רימה" – מביא על עצמו צער וייסורים.

הרימה המוזכרת כאן, היא אותה תולעת המכרסמת את בשר המת בקברו, ואמנם, ריבוי יסורים בעתיד נכונו למי שמגמתו בחיים היתה סיפוק גופני ללא גבולות, אולם גם בימי חייו הוא ממיט על עצמו חוליים רבים ומקצר את ימיו.

הרמב"ם, שהיה גם רופא דגול, כותב דברים נמרצים בגנות האכילה המופרזת (הלכות דעות פ"ד, הלכה ט"ו):

"ואכילה גסה לגוף כל אדם – כמו סם המוות, והיא עיקר לכל החלאים. ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא (את) בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים". נוכח דברים אלה, אין צורך להכביר במילים מלבד הציון כי גם הרפואה המודרנית מאששת קביעה זו שריבוי אכילה הוא אחת הרעות החולות הגדולות ביותר.

בדברים אלו ניתן להסביר, כי "מרבה רימה" פירושו שהאדם מקצר את ימיו, כלומר, שהוא מקרב את הזמן שהרימה תעשה בבשרו כבשלה.

אמנם המשנה פוקחת את עיני האדם להתבונן גם באחריתו: בעבור מי הוא זולל וסובא?! את מי הוא מפטם?! ישים נא על לבו: והלא סוף בשרו להרקב באדמה.

המילה "רימה" מתייחסת למצב הגוף לאחר המוות. כידוע, גופו של המת מרקיב, ותולעים רוחשות בו.

ככל שאדם ירבה באכילה ובשתיה מעבר לצורך ההכרחי, הוא מגדיל את ממדי גופו, וממילא תתרבה הרימה בקברו לאחרי מותו. ואם ישאל השואל, וכי מה אכפת לי מגופי לאחר מותי, בעת שאהיה מוטל בקבר ככלי שאין חפץ בו? התשובה היא שחכמינו קבעו: "קשה רימה למת – כמחט בבשר החי" – אמנם הנשמה נפרדה מן הגוף, אך עדיין יש לה קשר איתו והיא מצטערת בניוולו.

מרבה נכסים – מרבה דאגה

לא בכדי נקרא שמו "כסף" – שכן הכל נכספים אליו ומייחדים את רוב זמנם ומרצם להשיגו. במבט שטחי נראה כי אכן קיים הגיון במרדף אחר הממון, שהרי ככל שיתרבה ממונו של האדם, לא יחסר לו דבר מכל אשר תאווה נפשו, חייו יהיו נוחים ומלאי עניין, והכסף – יענה את הכל...

אולם גם כאן מעמידנו הלל על הצורך לאבחן את המציאות לעומקה. עלינו להבחין כי לכל סיבה יש מסובב, וכי לכל תענוג חומרי יש תשלום במזומן – כבר בחיינו בעולם הזה. אותם יחסי גומלין הקיימים בין כמות ה"בשר" לכמות ה"רימה", קיימים גם בין רוב ה"נכסים" – לרוב ה"דאגה".

מרחוק אמנם נראה הכסף כמזהיר ונוצץ, אך ככל שמתקרבים אליו, מתגלים הצדדים האפלים של המטבע...

שלמה המלך קבע: "השובע לעשיר איננו מניח לו לישון" (קהלת ה', י"א). ככל שהולכים העסקים ומסתעפים, ומתרבים נכסי הנדל"ן, הולכות דאגותיו של האדם ומשתרגות מעל לראשו. ליבו מתוח כקפיץ בגלל מניותיו – האם ירדו או עלו? מה קורה בבורסה, ומהו שער החליפין?

כמעט שאין לעשיר פנאי להנות מעושרו מרוב עומס טרדותיו. הרכוש שבידו אינו משביע אותו, כי הוא לוטש עיניים ומתיימר להגדיל עוד ועוד את מעגל הכנסותיו. כללו של דבר – המקבץ ממון אינו אלא מקבץ דאגה.

הממון גורם למאבק תמידי בין איש לרעהו, עולמנו הפך לשדה קרב, שבו עלול איש לרמוס את רעהו עבור השגת ממון.

מרבה נשים – מרבה כשפים

לאחר שהתייחס התנא לתאוות האכילה והממון, הוא מתייחס  לתאווה נוספת – תאוות הנשים. גם בתחום זה על האדם להסתפק בראוי לו, ולא להיגרר אחר תאוות מיותרות ומזיקות.

אדם שאינו מסתפק במה שיש לו, ונושא את עיניו למה שאינו שלו, סופו שגם את שלו יאבד.

אם במקום לשמר ולבסס את הקשר עם בת זוגו, במקום לשמוע לעצת החכם מכל אדם (קהלת ט', ט'): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – הוא רועה בשדות זרים, סופו להיווכח שיתקיים בו (שם ז', כ"ו): "ומוצא אני מר ממות את האישה".

המרבה לו נשים, לא יימלט ממריבות ומתככים, כי כל אחת תנסה למושכו לצידה, וסופו שגם אחת מהן לא תיוותר לצידו. המשנה ממחישה זאת במושג של "מרבה כשפים", משום שבימיהם הרבו להשתמש בכישוף כאמצעי להשגת מאויים שלא הושגו באופן אחר. הכישוף הוא שימוש בכוחות טומאה לשם שינוי הטבע, והוא אסור מן התורה.

זוהי דוגמה לאיסורים שעלולות הנשים להיגרר אליהן ולהכשיל בהם גם את בעליהן. לאישה יש כח לפתות את בעלה ולגרור אותו בחלקלקות לשונה. ובמי תלויה האשמה? בבעל אשר הביא את עצמו למצב של "מרבה נשים", כי בכך הוא מערער במו ידיו את שלום ביתו ואת השלווה במעונו.

מרבה שפחות – מרבה זימה

בעבר היו עבודות הבית כרוכות בעבודה פיזית מרובה. כל משק בית נזקק לידיים עובדות רבות. המצאת המזון מבחוץ, עיבודו, הכביסה, התפירה והנקיון – כל המלאכות נעשו בידי בני הבית ללא כל מיכשור. במצב כזה ברור כי שאיפתו הראשונה של כל אדם היתה להכניס לביתו ידיים עובדות נוספות במטרה להקל על נטל בני ביתו.

סביר להניח, כי המחשבה: "אילו יכולתי להיעזר בשפחה", עברו לא אחת בראשם של כל האנשים באותם הימים.

לא בכדי בחרו בדוגמה זו כדי להמחיש כי לא כל מה שנראה ורוד, הוא בהכרח כזה. התוצאה של ריבוי שפחות בתוככי הבית אינה ערובה לחיי נחת ושלוה, אלא עלולה להביא לחיי הוללות ופריצות. במקום שיושג חיזוק התא המשפחתי בעקבות הפחתת נטל העבודה, הדבר יביא דווקא לדרדור מוסרי ולניפוץ הערכים הבסיסיים.

אל תשקיע את ימיך ושנותיך בתענוגות העולם הזה, משום שלאורך זמן לא תצמח מכך טובה. האדם עלול למצוא את עצמו לאחר זמן מה, במצב שלא חזה בחלומותיו הגרועים ביותר – משפחתו מתפוררת, שמו הטוב נפגם, והשלווה – ממנו והלאה.

מרבה עבדים – מרבה גזל

האדם מרבה לו עבדים כדי לדאוג לרווחתו החומרית. הוא לא ישיג בכך את התוצאה המיוחלת, אלא "מרבה עבדים – מרבה גזל". חבורה של אנשים בעלי רמה מוסרית נמוכה היא ערובה לגזילות, למפגעים, לחוסר שלוות נפש, למתח ולאווירה עכורה. העבדים לא יחוסו על ממונו ועל ממון שכניו, וסופו לסבול הפסדים, ואף להיתבע על נזקי אחרים. והמחולל הראשון של מהומה זו הוא בעל הבית בעצמו, שהרי הוא הביא אל ביתו את כנופיית העבדים פורקי העול.

בארנו עד כה את המחצית הראשונה של המשנה, המדברת על השלילה וההפסד הקיימים ברדיפת תענוגות. בטרם נפנה לשרטט את המשוואות ההפוכות, נוכל לסכם במילים קצרות את המסקנה: המרוץ לצבירת נכסי חומר מכניס את האדם לסחרחורת שקשה להחלץ ממנה. זהו מעגל קסמים – תאווה, מילוי זמני, ושוב: החסר מעמיק, הצמא גובר והתשוקה בוערת – לעוד...

בלון האושר החמקמק נשמט מידך ומתרחק, ממשיך הלאה, לועג לתמימותך והופך אט אט לגורם השואב את הכל פנימה את כל האושר, את כל השלווה, את כל הנינוחות, את כולם הוא מבטל במחי יד.

המחצית השניה של המשוואות החיוביות תיתן לנו את המענה הנכון למצוקות המלוות את המין האנושי מאז ומעולם.