חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן וכו'

רבן יוחנן בן זכאי היה מגדולי מרביצי התורה בסוף תקופת בית המקדש השני. בית מדרשו שבעיר יבנה הוקם במקום זה ששכן בירושלים שחרבה, היה משכנה החדש של הסנהדרין, ומשם יצאה הוראה לכל ישראל.

לרבי יוחנן היו מאות ואף אלפי תלמידים, ואם כן, מה מייחד חמישה תלמידים אלו שהוזכרו במשנתנו? התשובה היא שחמשת התנאים המוזכרים במשנה, היו הגדולים והמיוחדים שבתלמידיו, לפיכך זכו הללו להיות ממשיכי המסורה, ולהוות את החוליה הבאה ברצף מסירת התורה לדורות.

ויותר מכך, רבן יוחנן בן זכאי ראה בחמישה תלמידים אלו דוגמה ומופת לחמש תכונות עיקריות המעצבות את דמותו של האדם השלם, של לומד התורה המושלם.

פירוט שבחי התלמידים הוא בעצם השלמה לאמור בראש המשנה: "כי לכך נוצרת", כלומר, שתפקידו העיקרי של האדם עלי אדמות הוא לימוד התורה. ואם כן, כל אדם יכול להשיג זאת לפחות בזעיר אנפין, לשאוף לדבוק במעלות אלו המטפחות את הלימוד, מפרות ומקיימות אותו.

מעיון במהות השבחים ומסקירת קורות חייהם של התלמידים שהוזכרו כאן, ניתן להיווכח כי אין מעלה הניתנת לאדם במתנה. היא ניתנת לאחר עמל ובקשת הדבר מכל הלב. מאידך, כל פסגה רוחנית ניתנת לכיבוש ברצון איתן. אין הדבר תלוי אלא באדם עצמו.

רבי אליעזר בן הורקנוס – בור סוּד שאינו מאבד טיפה

סיוד דפנות הבור ותחתיתו נעשה במטרה שהנוזל המכונס בו – מים או יין וכדומה – לא יחלחל מבעד לקירות וייבלע בקרקעית הבור ובדפנותיו. הסיד אוטם את האדמה, וכך לא נאבד מאומה מן הנוזל הנאגר בבור.

בימים עברו, היו שכיחים בכל מקום בורות לאגירת מי גשמים, וחיי הכל היו תלויים במשך כל ימות השנה ביכולת השמירה על הנוזל היקר. ברור כי בתנאים אלה היתה הקפדה רבה על סיוד הבורות, וכל בור הוערך על פי יכולתו לשמור על האוצר שבו.

"בור סוּד" הוא משל לכח זכרונו של רבי אליעזר, אשר לא איבד מאומה מכל אוצרות התורה שאגר. באופן זה יכלו גם בני דורו ליהנות מתורתו.

רבי אליעזר ניחון, כאמור, בכח זכרון מופלג, שסייע לו לקנות שליטה מדהימה במרחבי ים-התורה. אמנם, אם מישהו סבור כי זכרון ובקיאות הינם מתנת שמים בלבד, עליו לעיין מעט בתולדותיו של רבי אליעזר.

עשרים ושמונה שנה כבר מלאו לו, אך הוא טרם למד תורה. עוסק היה בעיבוד שדותיו של אביו הורקנוס, מתייגע בחרישה ועיניו מגירות דמעות, כי כלתה נפשו ללימוד התורה.

ביום מן הימים נטש את הכל מאחוריו ועלה לירושלים והגיע אל בית מדרשו של רבי יוחנן בן זכאי. קריאת שמע לא ידע לקרוא, וגם לברך ברכת המזון לא ידע, אבל תשוקה עזה בערה בו ללמוד ולהתקדם, ולכן הוא הצליח. הוא הפקיר את עצמו כמדבר ללמוד תורה, התייגע בלימוד יומם ולילה בלי ארוחות. כדי להשקיט רעבונו היה לועס עפר. בחתירה מאומצת ובכח רצון כביר הוא הצליח לכבוש את הפסגה.

במסיבת חכמים שהתכנסה, העמידו את רבי אליעזר לדרוש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם", ורבו – רבן יוחנן בן זכאי בא ונשקו על ראשו, ללמדנו: גם זכרון בהיר ונפלא אינו יורד מן השמים כמתנה, הוא מוענק רק למי שעושה מצדו כל מאמץ כדי לזכות בו, וממצה את כל היכולות כדי להפיק את המרב. בעמל על-אנושי זכה רבי אליעזר לזכות לתואר הרם "בור סוד" – מי שהתורה היא אוצרו, מי שיודע להעריך כל מרגלית שבה, זוכה אמנם שהתורה תישמר אצלו בשלמות כאוצר יקר.

רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו

שבחו של רבי יהושע נאמר בצורה עקיפה. רבן יוחנן בן זכאי משבח את אמו על שזכתה לבן כה ענק-רוח. הביטוי "אשרי" מציין הצלחה כללית הראויה לחיקוי, שלימות בכל המידות הטובות שהאדם מעוטר בהן.

על שום מה מופנים השבחים כלפי האם? משום שהיא גידלה אותו מינקותו לתורה. מיום שנולד לא הוציאה את עריסתו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו לאזניו אלא דברי תורה בלבד.

אמו של רבי יהושע גידלה אותו באוירה רוחנית שכולה קדושה וטהרה. אין פלא אפוא שצמח והיה לאדם שלם שכל מעייניו נתונים לתורת האלוקים.

רבי יוחנן בן זכאי מעלה על נס את אישיותו המופלאה של רבי יהושע כלקח להורים. ללמדנו ששום דבר אינו צומח באקראי או מאליו. ככל שההורים ישקיעו יותר בחינוך ילדיהם ויעמדו על המשמר לבל יושפעו ילדיהם מרוחות זרות, כך הם גם יזכו להנות יותר מפירות טיפוחם. כדי לזכות לזרע קודש, יש לחנך את התינוק הנולד כבר מהעריסה, ולא להסיח דעת לרגע מן התפקיד הגורלי.

רבי יוסי הכהן – חסיד

רבי יוחנן בן זכאי משבח את תלמידו רבי יוסי הכהן במידת החסידות שלו. מידת החסידות מוגדרת כהנהגה לפנים משורת הדין. אדם העושה יותר מן המוטל עליו ודורש מעצמו יותר ממה שמחויב הוא על פי דין – הריהו חסיד.

הנהגת ה"חסידות" נובעת מאהבת השם – אדם העובד את בוראו מאהבה, שש לקיים את מצוותיו, ולכן הוא מוסיף על עצמו בשמחה מבחירתו האישית עוד ועוד דקדוקי הלכה, כי לעונג הוא לו לעשות את רצון קונו.

רבי שמעון בן נתנאל – ירא חטא

רבי שמעון בן נתנאל הצטיין במידה מיוחדת, וזכה לתואר שלא רבים זוכים לו: "ירא חטא". לכאורה, מהי הגדלות הכלולה בשבח זה? אדם העומד ליד אש בוערת ונזהר מלשלוח ידו אל תוך המדורה פן יכווה – האם יש מקום לקלס אותו על כך? אלא שעלינו לעמוד על הדיוק: יש אדם הירא לחטוא, כי הוא חושש מהעונש שיושת עליו בעקבות חטאו, אך יש שירא מעצם העובדה שבכך הוא יעבור על רצון בוראו. הראשון ירא מהעונש, ואילו השני ירא מהחטא עצמו.

אחד מרבותינו נתן לנו דוגמה למהלך מחשבתי זה: אילו היה אדם יודע שכל מגע קל עם "מוקצה" בשבת מביא, חלילה, למחלת הסרטן – האם היה מעז מאן דהו להתקרב אל האיסור?! בהשקפה זו עלינו להתבונן על "עבירה", עבירה הריהי אש, היא גורמת לנזק בלתי הפיך ברוחניות. מאש – בורחים, נמלטים ונרתעים באופן טבעי. זוהי ההבנה הבסיסית שצריך האדם לאמץ אל לבו בגישתו לעולם החטאים. להתיירא מהחטאים עצמם – מדרגה נשגבה היא.

רבי אלעזר בן ערך – כמעיין המתגבר

רבי יוחנן בן זכאי ממחיש את שבחו של רבי אלעזר בן ערך על ידי דימוי. מי הבאר, שהוזכרו לעיל, נשמרים אמנם בשלמותם בתוכו, אך הם אינם מפכים החוצה, זאת ועוד, הם נותרים באותה כמות ואינם מתרבים כי אין להם נביעה מן האדמה.

שונה מהם הוא המעיין. מימיו מתרבים כל העת. המעיין פורץ ממקור נביעתו, הולך ומתרבה, משקה ומרווה את כל סביבותיו.

התנא רבי אלעזר בן ערך זכה לתואר "כמעיין המתגבר" על כוחו הגדול בלימוד. על יכולתו להבין דבר מתוך דבר, על העובדה שידע להוסיף מדעתו על מה שקיבל מרבו.

כח החידוש של רבי אלעזר בן ערך היה על-טבעי: כפלג ההולך ומתעצם, הגדל מזרזיף דקיק לנהר אדיר, כך היה מוסיף מלבו סברות בתורה, קישור דבר לדבר ופסיקת ההלכה לבסוף, ללא עייפות ולא הפוגה.

ההקבלה למעיין מכילה תנאי אחד הכרחי: זרם המים החיים ימשך כל עוד המעיין מחובר למקורו ולא ניתק ממנו, אף בלימוד התורה כן – חובה על הלומד להיות "נאמן למקור", נאמן להלכה הפסוקה, למסורת שקיבל מרבותיו, אם כך יעשה – מובטח לו שלא יכזבו מימיו, וימשיכו להשקות לרוויה דורות של תלמידים. ניתוק מן המקור דומה לכריתת הענף מן העץ.

אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בכף שניה – מכריע את כולם

לאחר שרבי יוחנן בן זכאי מנה את שבחם של חמשת תלמידיו הגדולים, הוא מציין ומדרג מי מהם גדול מכולם.

לפי הדעה הראשונה – רבי אליעזר בן הורקנוס שקול כנגד כל חכמי ישראל יחדיו ואף עולה עליהם בזכות כח זכרונו המופלג ובקיאותו הנרחבת.

לפי הדעה השניה – רבי אלעזר בן ערך שקול כנגד כל חכמי ישראל יחדיו ואף עולה עליהם – בתכונת חריפותו ופלפולו ובכח החידוש שלו.

ואם כן, מי עדיף?

ההכרעה בשאלה זו – גדולה ממידותינו, מי עדיף: חריפות או בקיאות, זכרון או חידוש.

קטנים אנו מול קומתם של גדולי ישראל. הרשות בידינו רק להתמתח על קצות אצבעותינו ולהציץ, להעפיל כדי להתפעל, להתחקות וללכת בעקבותיהם, לפחות מעט מזעיר.