בחלקה השני של המשנה מציג רבן יוחנן בן זכאי בפני תלמידיו שאלה הפוכה מזו הקודמת, והיא: "איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?" לכאורה, במבט ראשון נראה שהכפילות מיותרת, שהרי הדרך הטובה ברורה ומחוורת, ואם כן, מדוע צריך להצביע על הדרך הנגדית, הפסולה, זו המובנת מאליה?

אלא שהתנא בא לבחון את השקפתם של תלמידיו, עד כמה הם הגיעו לתכלית השלמות. אחרי שנוכח שכל אחד ציין "דרך טובה", ההולמת את ערוץ עבודת ה' הייחודית שלו, רצה עתה לבחון מהו הדבר שיש להרחיקו עד קצה הגבול האחרון של תודעתם. מהו הדבר שלדעתם צריך להתרחק ממנו בתכלית הריחוק. לכן נוצר צורך להתייחס לצד השלילי בפני עצמו.

ניתן לקבל כאן תובנה נוספת: הטוב נבחן גם בסלידה מהרע. אדם המוכן לסבול את הרע ומגלה כלפיו הבנה, עדיין אינו שלם, נפשו אינה נוטה באופן מוחלט לכיוון הטוב.

אדם בעל לב טוב אינו יכול לסבול רוע לב. אדם בעל עין טובה אינו יכול להבין צרות עין. הסלידה מן הרוע היא עדות לכך שהטוב הפך לחלק פנימי באישיותו של איש המעלה, לכן הובאו במשנה דבר והיפוכו כדי להעיד על המהות הכפולה של הנושא משני צדדיו.

רבי אליעזר אומר: עין רעה

חכמינו מסבירים ש"עין רעה" כוונתה לפוגענות, לפעולותיה האקטיביות של אותה עין. יש לה כח של הרס עצמי, השלכות מרחיקות לכת קשורות לתוצאותיה. הנגוע בעין רעה אינו שבע לעולם, אינו מסתפק במה שיש לו ועינו גם צרה בהישגיו של זולתו.

תכונה זו עלולה להתפתח לממדים של כילות, לקמצנות עמוקה ואפילו קיצונית. התבוננות תורה לנו שבעצם כל האיסורים שבין אדם לחברו, כגון: השנאה, הקנאה והגזל הם גרורות שלה.

לכן מוטל עלינו להפנות עין טובה לזולת, לאנשי העולם ולכל הנקרה בדרכנו. האר בעיניך את המקום שאתה מביט עליו. אתה תהיה המרויח הראשון ממבט טוב וסגולי זה.

רבי יהושע אומר: חבר רע

החיבור לאדם רע אינו רק התרחקות מהדרך הטובה, אלא הוא מהווה מתכון בטוח לחבירה למעשיו הרעים. רבי יהושע מבהיר, כי חובה להתרחק מסביבה שלילית ולעקור ממנה בכל מחיר, כי בנפשו של האדם הוא נושא זה.

פרט מעניין ודורש התבוננות ודריכות הוא שחברה שלילית עלולה להיווצר גם מתמהיל לא מוצלח של שני אנשים תמימים. לעתים, האדם עצמו הינו טוב או טוב יחסית, ולא מתגלים בקיעים חריגים בהנהגתו. רק בהצטרפו לאדם נוסף, שגם הוא די טוב ביסודו, נוצרת תרכובת שכולה רע. אם אתה מרגיש שידידות כלשהי פוגעת ברוחניותך או מצננת אותה – בצע נסיגה, הפסק את הקשר עם אותו אדם, זכור ש"חבר טוב" הוא רק מי שעושה אותך לטוב יותר.

רבי יוסי אומר: שכן רע

כשם ששכנות טובה היא בושם נעים המתפזר בסביבה ומדביק את כולם בנעימות ובנדיבות, כך גם להיפך. שכן רע יש בכוחו להעכיר אוירה, לקלקל יחסים ולזרוע מחלוקת ופירוד בין כל אנשי הסביבה.

"שכן רע" עלול להוות מפגע רוחני. מגורים בשכנות מזמנים יחסים קרובים ותכופים, ואם הדייר השכן מהווה דוגמה שלילית, עשה צעד נבון והתרחק ממנו. לא מספיק לסגור דלת ולהסיט וילון, אלא כדאי ליזום התרחקות טוטלית, כי ההשפעה של "שכן רע" עלולה לחדור גם בין הסדקים ולערער את שלומה של משפחתך ואת טוב לבה.

רבי שמעון אומר: הלווה ואינו משלם

בחלקה הראשון של המשנה הכתיר רבי שמעון את ה"דרך הטובה", כלומר, את התכונה הזהירה והמפוכחת בהגדרת: "הרואה את הנולד". כאן, מציג רבי שמעון את הדרך הקוטבית של הטוב על ידי הגדרת: "הלווה ואינו משלם". לכאורה דומה שאין קשר בין שתי הדוגמאות הקוטביות. לכאורה לקוחות הן מעולמות שונים, אך מבט מפוקח מורה שקיים קשר הדוק ביניהן.

הלווה ואינו משלם הוא אדם שחי את הרגע, שאינו חושב על המחר. גם כאשר הכתובת נמצאת על הקיר, וכל בר דעת רואה את הפורענות שגוררת אותה התנהגות חסרת-אחריות שלו, הוא ממשיך בדרכו הנלוזה. ההגדרה 'לווה ואינו משלם', עוסקת אמנם בנושא ממוני, ובהרחבה היא קשורה לכל חוסר אחריות פרטית או ציבורית, לכל חוסר מילוי התחייבות. הנושא נרחב ונוגע לכל ההנהגות שבין אדם לחברו.

סופו של אדם זה הוא איבוד האמינות שלו לחלוטין בעיני הזולת, עד כדי נידוי חברתי, ובעקבותיהם יגיע אותו אדם לחיי דחק ומחסור. חיים אלה עלולים לדחוף אותו, חלילה, אל זרועות היאוש, הפשע ושאר הרעות החולות.

זאת ועוד, אדם שקיבל הלוואה ואינו משיבה, הוא סמל לכפיות טובה בוטה. המלווה סייע לו בשעת דחקו, והוא מפנה לו עורף ומשלם לו רעה תחת טובה. גם כאן פורצת הגדרת המשנה מתחומה הצר ומופנית לכיוון הרחב של הנהגת האדם.

כעת, כאשר אנו מכירים את הכיעור של ההתכחשות להלוואה, מעמיד אותנו התנא על הבחנה מפתיעה: "אחד הלווה מן האדם, כלווה מן המקום". הלווה ואינו פורע חוטא לא רק כלפי חברו, כי אם גם כלפי המקום, כלפי הקב"ה. התופעה חורגת מיחסי אנוש ומופנית לכלל החיים של איש האמונה.

מהי ההלוואה שלקחנו מהקב"ה? למעשה, נטלנו את הכל. העולם הזה על כל צרכיו והנאותיו – ניתנו לנו בהלוואה כדי שנוכל לעבוד בו את הבורא. העולם ניתן לנו כדי שנשתמש בו למטרות חיוביות, כדי שנחזירו בבוא העת לבורא כשהוא מעוטר ובנוי לתלפיות.

מי שמשתמש ב"הלוואה" למטרות קודש: בזמנו – ללימוד תורה, בכוחו –לגמילות חסד ועוד, הרי הוא פורע בכך מקצת מן החוב לבורא שהעניק לו כל זאת. לעומתו, מי שמגהץ את האשראי שניתן לו ממרום בשאט נפש, מי שמבזבז מזומנים עבור הבלים, ויותר מכך מי שמפנה את התקציב שאושר לו לטובה למטרות שליליות - הרי הוא מתכחש בעזות להלוואה שנטל בעת היוולדו.

בינתיים האוברדרפט גדל, ובמקום להתמלא, הולך החסרון ומעמיק, והוא – שאנן... כיצד הוא מעז להשתמש ב"הלוואותיו" של הקב"ה במזון, באמצעי מחיה, בבריאות ובכל יתר הנאות העולם, בלא להחזיר מאומה?!

רבי אלעזר אומר: לב רע

רבי אלעזר בן ערך משיב את התשובה המסכמת, שזוכה גם הפעם לאישורו של רבן יוחנן בן זכאי. רבי אלעזר תולה את כל ההתנהלות כלפי הבורא וכלפי הסובב - בלב.

במקביל ל"לב הטוב", המצטייר ככליל המעלות בחלקה הראשון של המשנה, הוא מופיע בחלקה השני של המשנה כסמל הכיעור. "לב רע", הוא רע לשמים ורע לבריות. "לב רע" הוא לבו של מי שמצטער על כל הפסד או מניעת רווח עצמי, שממורמר על כל משאלה פרטית שלא התגשמה, שמרגיש כמי שחרב עליו עולמו בעקבות כל תקלה קלה שאירעה לו. חייו של אדם זה אינם חיים, הוא מתהלך כל ימיו סר וזעף ושרוי במרה שחורה, הוא כעוס על עולם ומלואו, וממילא גם יחסו לסביבה הוא בהתאם. כלפי הזולת יחסו הפוך: קשוח, ללא רחמים וללא סובלנות.

חכמי המוסר אמרו שכאשר המכונה שבורה – כל התוצרת היוצאת ממנה אינה כשורה. אם נצליח לתקן את המערכת הראשית, המעשים שיסעו על "פס היצור" שלנו, יהיו גם הם מתוקנים ומתאימים הן לשמים והן לבריות. אם נתקן את הלב, כל האיברים "יעבדו" כראוי.