שלוש אמרות היו שגורות תדיר בפיהם של תלמידיו הנבחרים של רבן יוחנן בן זכאי. אמרות אלה היו שגורות בפי אומרן תמיד, והן בעלות מוטיב מרכזי בחייו.

רבי אליעזר בולט בידיעותיו המפליגות בכל מכמני התורה. בהיות רבי אליעזר בן עשרים ושמונה שנה הוא ביצע תפנית חדה בחייו: עד לאותה שעה הוא היה עובד אדמה בבית אביו העשיר, ולפתע ויתר על חלקו בירושה ועלה לירושלים ללמוד תורה מפי רבן יוחנן בן זכאי. מכאן ואילך טיפס והתעלה למדרגות מופלאות, עד שהעידה עליו בת קול מן השמים, שראוי הוא שתשרה עליו רוח הקודש.

רבי אליעזר מדריך בדבריו אלו במשנה שעלינו להסתופף סביב תלמידי החכמים, להעריץ אותם ללא סייג ולשמור על כבודם בכל לב.

רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך

היהודי נדרש להשוות את כבוד חברו – לכבוד עצמו. באימרה זו נמצא המפתח לתפישה מחודשת של היחסים בין הבריות.

בעומק לבו מודע כל אחד לחסרונותיו ולחולשותיו, אך הוא טורח ועמל לטייח את הפגמים ולהשכיח את הכשלונות, לשמור על תדמית חיובית ומוצלחת במעגלי החברה. הוא שואף להערכה, מצפה להוקרה, ולכן הוא מדגיש את הצלחותיו. חשוב לו מאד להיות "חשוב"... כאן כאילו שואל רבי אליעזר: והחבר? האם לא פועם בו לב-בשר? האם הוא אינו קרוץ מאותם "חומרים אנושיים"?

לכן, בכל עימות מול חבר – השתדל להעמיד את עצמך במקומו, וכשם שהיית חס על כבודך, כך הזהר בכבוד חברך.

רמיזה נוספת צפונה במשנה במילה: "חביב". לפעמים, כאשר אדם שומע שמכבדים את חברו, הוא עלול לחוש ברגשי קנאה, הוא לא היה נותן לחברו כבוד כזה. בא התנא ומסביר: התעלה מעל רגשות אלה – "יהי כבוד חברך חביב עליך" – שמח בכבוד שנוחל חברך – "כשלך" – כאילו כבוד זה מוענק עתה לך.

ואל תהי נוח לכעוס

האדם מטבעו אכן נח הוא לכעוס, קל להצתה, 'נדלק' במהירות. למי שלא עיבד את מידותיו, מזמנים החיים "התלקחויות" שכיחות: זמני לחץ ועצבים מתוחים.

מסיבה זו כל חכם שעיניו בראשו, משתדל לעקור מתוכו את מידת הכעס. הוא לומד להתאפק בסערת הרגשות, למתֵן תגובות מתלהמות ולהגיב שלא מתוך כעס. הוא מעבד את אישיותו באופן שכאילו מטבעו הוא לא יהיה נוח לכעוס.

אדם זה יצליח לשלוט על עוצמת רגשותיו ולווסת אותם גם במקרים שבהם יתעורר כעסו. הכעס לא ישלוט עליו, אלא להיפך, הוא ימשול בכעסו.

ושוב יום אחד לפני מיתתך

כולנו מתפללים לאריכות ימים, אולם התאריך הסופי נעלם מידיעתנו. ודווקא מסיבה זו יש להזדרז ולהחפז – לאגור מצוות, להתחרט על עוונות, לתקן את העבר. מי יודע מתי נקבל "זימון" מבית דין של מעלה להתייצב למסור שם דין וחשבון על מהלך חיינו...

שלמה המלך ממליץ (קהלת ט', ח'): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", אשרי אדם שחי כל ימיו בתחושה שיום זה הוא "היום שלפני האחרון". לעולם אין הוא מזניח דבר, אינו דוחה מאומה ואינו משתמט, הוא מלא נחישות ומרץ להספיק עוד ועוד, להיות נקי מכל אשמה. בגדי נשמתו מבהיקים בלובנם, והוא לא יתבייש להופיע עמם בשמים, בהגיע עתו.

והווי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן

התורה נמשלה לאש. מחד גיסא – היא מקור האור והחום, ומאידך גיסא – יש לה כח הרס.

חכמים נמשלים לאש. שהרי מכילים הם בקרבם את אש התורה, מפיצים הם את אורה לרבים. ולכן אומר התנא: "הווי מתחמם לאורן" – אם חפץ בחיים אתה, עליך להתקרב לחכמים, לשבת לפניהם וללמוד תורה בבית המדרש, בשעורי תורה, ללבות את הגחלת היהודית ולהזין אותה לבל תתעמם עם הזמן, ויחלוף חומה.

אולם מנגד, זכור גם את סכנתה של השלהבת: "הוי זהיר". אל תתקרב יותר מדי, אל תחוש בקרבה יתירה לחכמים. קירבה וחברות מיותרות עלולות להביא לאיבוד יראת הכבוד כלפי הרב, ובסופו של דבר עלולה לגרום לזלזול בו ובדבריו. יש אמנם לשמור על קירבה, אך בד בבד יש להיזהר מלהיכוות.

תלמידי חכמים מטבעם נוחים הם, ואינם מקפידים על כבודם. לעתים קרובות אינם מגיבים גם על פגיעה ישירה בהם, אולם ה' הוא התובע את עלבונם, הוא חס על כבודם של אלו שהעפילו בסולם הדרגות אליו ואל תורתו.

התנא ממחיש את העונש של המזלזל בכבוד התורה בשלושה דימויים:

1) כנשיכת שועל – לשועל יש שיניים דקות, אך הן מעוקלות כלפי פנים. ברגע הראשון הכאב אינו מורגש כל כך, כדקירת חודו של מזרק. אולם כשהשועל מושך את ראשו לאחור כדי להוציא את שיניו שנגסו בבשר קרבנו, מורגש הכאב בכל עוצמתו. השועל תולש נתחי בשר מטרפו בשיניו העקומות.

אם אדם יפגע בתלמיד חכם, הוא לא ירגיש תחילה בתוצאה, אך בסופו של דבר יגיע העונש והוא יחוש ב"נשיכה" הכואבת.

2) כעקיצת עקרב – שלא כרוב בעלי החיים הארסיים, מטיל העקרב את הארס מזנבו, מן העוקץ ולא מן הפה. העונש על הפגיעה בחכמים עלול לבוא מן "הדלת האחורית", מכיוון בלתי צפוי. ה' שבידו כל דרכי העולם, מסוגל להביא את העונש ממקום שלא ציפינו לבואו ולא נשמרנו מפגיעתו.

3) כלחישת שרף – השרף הוא נחש ארסי ששורף בהבל פיו. אין לשרף צורך בנשיכה ממשית כדי לפגוע, אלא לחישתו הקרובה היא עצמה לחישת מוות. מסיבה זו אין דרך להתגונן מפניו. כך גם אין דרך מילוט מפגיעה שפגעו בתלמיד חכם.

דבריו של רבי אליעזר מהדהדים מן האמת ההיסטורית. במקום שנשמר כבוד החכמים, נשמרה גם התורה בטהרתה והיא זו שעיצבה את תכני המקום ושמרה על עתידו הרוחני.