התנא רבי יוסי זכה להתעטר מפי רבו, רבי יוחנן בן זכאי בתואר "חסיד".

החסידות היא עשיה לפנים משורת הדין. האדם משתדל לעשות יותר ממה שמחויב, מתאמץ מעבר למה שמוטל עליו.

הוראותיו של רבי יוסי במשנה כאן משקפות את מעלתו המיוחדת. רבי יוסי מדריך את האדם כיצד להתרומם, כיצד לשאוף אל מעבר להשגות הרגילות, לא "להתחכך בגבולות". לא להסתפק בקיום דרישות ההלכה, אלא להוסיף משלו, כדי להתרחק ולהשמר מן האיסור. להביע את נכונותו לעשות נחת רוח לאביו שבשמים.

יהי ממון חברך חביב עליך כשלך

מסכת אבות בכלל, ודברי רבי יוסי החסיד בפרט, אינם באים ללמדנו דיני איסור והיתר או דיני ממונות. על כן ברור שגם כאן המשנה לא באה להזהירנו לא לפגוע ברכוש הזולת על ידי גזל או היזק. מטרתה להנחותנו כיצד להתייחס באופן נעלה יותר על רכושם של אחרים.

ממונו של האדם חביב עליו, והוא משתדל להרבותו ולטפחו, וכל שכן שלא לפגוע בהם. באותה מידת שמירה וזהירות שאדם מתייחס לרכושו, ממליצה המשנה שינהג בממון הזולת. הדברים אמורים במיוחד לגבי מי שהופקד כשומר על ממונם של אחרים, שעליו ליקרם ולשמרם כאילו הם ממון שלו. אך יש כאן גם הוראה כללית לכל מצב שבה אדם מודע לסכנת הפסד המתרגשת על ממון הזולת. מוטל עליו להתאמץ ולהציל אותו.

מצות "השבת אבידה" מחייבת לפעול בנחרצות כדי להציל את השדה העומד להשטף בגאות הנהר או באופנים נוספים.

הדילמה מתעוררת במקרים שאין בהם חיוב מוגדר על פי עיקר הדין, כגון, לפעמים הדבר כרוך באיבוד זמן או כח, ולעתים בהוצאות ממוניות. המשנה מנסחת כלל שיסייע להגיע להכרעה מיטבית: כיצד היית מעוניין שאחרים ינהגו ברכושך? שקול את הפסד הזולת כאילו הוא עתיד לחורר את כיסך הפרטי, ואז ודאי שלא יקשה עליך להרתם לפעולה כדי למנוע את ההפסד העלול להגרם לממון חברך.

גדולי ישראל הצטיינו תמיד בנקיון כפים. לא זו בלבד שהזהירות בפרוטה של הזולת עמדה בראש מעייניהם, אלא שהם גם נזהרו שלא יגרם בעטיים נזק כלשהו. המטבע של הזולת זרחה מול עיניהם בסימון זרחני – זהירות!

אחד מחכמי ירושלים ביקש מבתו בלכתה אל הירקן, לקנות דוקא את העגבניות הבשלות מדי. סחורה זו איננה מבוקשת בדרך כלל, ואם אקנה אותה, אציל את המוכר מנזק בשל אי הקניה של סחורתו. על צדיק נוסף מסופר כי כאשר היה עובר ליד אתר בניה, היה משתדל לרדת לצידי הדרכים, לבל ידבק בנעליו חול-הבניה השייך לקבלן, ובכך יגרם לו הפסד, ולו מזערי.

והתקן עצמך ללמוד תורה

חכמת התורה אינה נרכשת מאליה ללא הכנה מוקדמת. חכמת התורה אינה כשאר החכמות שרכישתן תלויה בעיקר בכשרון, בתפיסה מהירה ובחשיבה מבריקה. המציאות מעידה על כך:

קיימים אנשים בעלי מחשבה מהירה ולשון חדה ושנונה. יש להם מה לומר כמעט על כל דבר ועניין, יש להם תשובה מוכנה לכל טענה. אך כאשר הם מגיעים ללימוד התורה הם נאלמים דום. כאן שכלם החד לא עומד להם. מה ההסבר לתופעה זו?

התשובה היא, כי אדם הקרוץ מחומר אינו מסוגל לרדת לעומקה של חכמה רוחנית. הוא אולי יכול להבין את הכתוב ולקלוט את ההיגיון שבדברי החכמים. אך הוא אינו יכול לתפוש את הרוח, את פנימיות התורה, כדי להשיג כל זאת צריך הלומד להתעלות, להעפיל לכיוון התורה.

אכן התורה היא מתנת שמים אבל כדי לזכות לה על האדם להיות ראוי לכך. דרושה לכך הכנה. על כך אומר התנא: "התקן עצמך ללימוד תורה", יש להתקין, לנקות ולהכין את ה"אכסניה". התורה לא תתארח בגוף השטוף בהנאות גשמיות, היא לא תוכל לדור בחפיפה אחת עם מידות רעות. יש לגשת ללימוד התורה בענווה, מתוך הכרת תודה לבורא שנתן לנו הזכות לעסוק בחכמה האלוקית.

"שאינה ירושה לך" – התורה איננה קניין אישי ולא משפחתי של אף אחד, לא של הכשרוניים ולא של המבריקים, לא של הנכבדים ולא של המיוחסים. התורה אינה עוברת בירושה ולא מוענקת. אף אחד לא הקיץ בבוקר ובראשו מונחת בקיאות בתורה. הדרך היחידה לרכוש תורה היא לעמול, להתייגע, לשקוד ולגרוס ולאחר מכן לחזור שוב ושוב, עד שהדברים יקלטו בלבו. העסקה היא נצחית והמכרז פתוח לכולם. אין אדם מישראל שהתורה אינה מיועדת לו.

וכל מעשיך יהיו לשם שמיים

המלצה שלישית זו של רבי יוסי מקפלת את כל אורחות החיים. זוהי עצת-זהב המסוגלת לשנות לטובה את כל חיינו. למעשה, אין היא דורשת מאיתנו יותר ממחשבה וכוונה טובה. לכוון לשם שמים, לצרף כוונה זו לכל מעשינו.

כולנו בני אדם. סדר היום שלנו עמוס בעיסוקים רבים, חלקם הכרח ואילוץ, וחלקם נעשה לצורך הנאה, הפגת-מתח או התרעננות.

למעשה ניתן להעביר את כל עיסוקינו לטור הזכויות, ניתן להעניק להם ערך מוסף של מעשה טוב, של מצוה. אם נתכוון בהם לשם שמיים: לדוגמה, אם נטרח בהכנת ארוחה ערבה ומזינה כדי לתת לבני הבית כח למשימות החשובות שבחיים, אם נשקוד על נקיון הדירה וטיפוחה לכבוד שבת קודש, גם כשנצא לחופשה נעשה זאת כדי להתרענן ולחדש את מנוחת הנפש במטרה שנשיג רעננות והתחדשות לעבודת הבורא, באופן זה כל מעשינו יעשו לשם שמים.

האם חשבנו לקיים את מצות "ביומו תתן שכרו". כאשר שילמנו לנהג המונית לאחר נסיעתנו האחרונה? האם חשבנו על 'מצות שמחת חתן וכלה' כאשר נכנסנו אל אולם השמחות? האם חשבנו על מצות חסד כאשר מזגנו כוס שתיה לילדנו הקט?

נתחיל מהיום. לסגל את המחשבה, להתאמן בהצמדת כוונה טובה לעשיה. שגרת החיים שלנו תוסיף לעצמה צבעים מרהיבים של עומק ומשמעות. נדע, יש שכר לפעולתנו.