רבי אלעזר בן ערך הוא האחרון מבין חמשת תלמידיו המובחרים של רבי יוחנן בן זכאי. רבו תיאר את גדלותו: אילו ניצבו כל חכמי ישראל  בכף מאזניים אחת, והוא בכף השניה,  היה מכריע את כולם.

שתי מטרות מציין רבי אלעזר ללומד: א. שידע להוכיח את אמיתותה של התורה ולהגן עליה בפני דעות כוזבות, ב. שיבוא לידי הכרת הבורא, מציאותו ואחדותו, חסדיו ונפלאותיו, כדי לחזק את אמונתו בה'.

הווי שקוד ללמוד תורה

לימוד התורה הוא הצעד הראשון בעבודת ה'. הוא ההקדמה לקיום המצוות, לתיקון המידות ולעשיית חסד. שקידת התורה היא הבסיס לחיים יהודיים מלאים, ואין התורה נקנית אלא  ביגיעה ובהתמדה.

את סדר היום צריך לפתוח בלימוד תורה. הזמן הרענן והנמרץ של הבוקר - עליו להיות מוקדש למכסה יומית של לימוד התורה. ההשלכות הטובות של הלימוד מקרינות על כל היום.

המילה "שקוד" במשנה לא מציינת פעולה, אלא משמשת כשם עצם, לומר כי ההתמדה בלימוד צריכה להיות הרגל המוטבע באדם כטבע שני, כאילו היא חלק מעצמיותו של האדם.

הביטוי "שקוד" מזכיר גם את השקד, את השקדיה המצטיינת בזריזותה, היא הראשונה שעליה פורחים פרחים לפני יתר האילנות. עץ השקד ממריץ את האדם לנהוג כמוהו – להרתם ולהתמסר למטרה, לשנס מותניים ולאמץ את כוחותיו למען לימוד התורה. מי שלומד בחשק, מתעלה מעל הטרדות ומצליח לעמוד בסדריו בעקביות ובנחישות.

מי ששוקד על לימודו ומייקר אותו ולא מאבד את זמנו לריק, ימהרו 'הפרחים' שלו להציץ והפירות יפתיעו את כולם, כי אלו הם הפירות המתוקים של ההתמדה.

התנא רבי אלעזר בן ערך היה שקול בחשיבותו כנגד כל חכמי ישראל, ורבי יוחנן בן זכאי הגדיר אותו בתואר: "כמעיין המתגבר". והנה, למרות חכמתו השופעת, הוא מצא לנכון ללמדנו שללא שקידה – לא יועילו כל הכשרונות שהאדם התברך בהם. בלימוד ללא התמדה וללא חשק – עלול המעיין להתייבש, והנחל לאכזב.

ודע מה שתשיב לאפיקורוס

מי ששוקד על התורה ורוכש בה ידע נרחב ועמקות, יידע מה להשיב לטענותיו של האפיקורס, הכופר במציאות ה' ובאחדותו. התנא מדגיש שדי בלימוד התורה כדי להתמודד עם הטענות שמסוגל המוח האנושי להעלות נגדה. מתוככי אוצרות התורה ניתן לשאוב כל ידע מתבקש.

גם אם רצונו של האדם להצטייד בחכמות חיצוניות, כדי לדעת להשיב כהלכה בכל עימות דתי, מכל מקום, יקיים ראשית את הצו: "הוי שקוד ללמוד תורה" – ורק אחר כך יגיע לדרגת: "ודע מה שתשיב". על האדם לגדוש את אסמי רוחו בתורה, בטרם יפנה לענות לאיש כאיוולתו.

יחד עם זאת חשוב להדגיש שלעתים קרובות, החכמה וההשכלה אינן משביחות את האמונה, אלא עלולות לחבל בה, לכן יש לנהוג בהן במשנה זהירות. החסיד יעב"ץ, שהיה ממגורשי ספרד, פירסם בספרו עדות אישית נוקבת מן הימים המרים של גזירות האינקויזיציה וגירוש ספרד. לעין כל הוכח באותם ימים כי אלו מבני עמנו שהתפארו בחכמה ובפילוסופיה, לא עמדו בנסיון השמד, ואילו המאמינים הפשוטים והכנים מסרו את נפשם מרצון ובשמחה על קידוש ה'.

ודע לפני מי אתה עמל

לנוכח דברי התנא שיש ללמוד מתוך שקידה והתמדה, יבוא אדם וישאל: 'אבל אני לא שייך לכל אלו. גם מה שנכנס לראשי פורח ממנו לאחר זמן. ואם כן, מה לי ולחכמת התורה?'

לטענות אלו משיב רבי אלעזר ואומר: "דע לפני מי אתה עמל", העיקר הוא כמה אתה לומד, עמל, מתייגע ומנסה להבין, העמל עדיף על התוצאות. מי שאתה עמל לפניו, שוכן שחקים, מביט על העמל ולאו דוקא על תוצאותיו. כל מי ששוקד על התורה נחשב לבעל מעלה גדולה לפני ה'. גם מי שלאחר העמל אינו יודע את התורה כולה – שכר העמל בידו.

ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך

המעביד הנאמן שלך, הקב"ה, שציוה עליך לעשות את המלאכה הזאת, מעריך את היגיעה, את הסבלנות שגייסת, את הלבטים שעברת, והוא ישלם לך שכר בהתאם למאמץ שהשקעת.

הקב"ה בוחן כליות ולב. הוא מכיר אותך לעומק: כח הריכוז, כושר ההתמדה, מהירות התפיסה וחדות ההבנה, כל אלו ילקחו בחשבון בבוא עת הגמול. השקלול הסופי יכלול את כל רכיבי המאמץ שהשקעת למען התורה. על כל רגע יגיעה תקבל שכר.

נתמיד בשיעורי התורה, נשמור עליהם באש ובמים, בשרב ובגשם, לא ניכנע לקשיים, כי את כל ה"חשבוניות" נגיש לבסוף לפרעון.