רבי טרפון חי ופעל בדור השני והשלישי של התנאים לאחר החורבן. רבי טרפון היה כהן ובצעירותו זכה לעלות לדוכן בבית המקדש עם שאר אחיו הכהנים. לאחר החורבן נמנה רבי טרפון על גדולי חכמי יבנה.

הגמרא מתארת כי מסירותו של רבי טרפון לאמו היתה כה גדולה עד שכשרצתה האם הזקנה לעלות למיטתה או לרדת ממנה, היה רבי טרפון גוחן על הקרקע ומשמש כ"מדרגה" לאמו.

עוד מסופר כי שבת אחת נקרע הסנדל של אמו, ורבי טרפון הניח את שתי ידיו תחת כפות רגליה, והיתה אמו מהלכת עליהן, עד שהגיעה למיטתה.

כאשר חלה רבי טרפון ונכנסו חבריו לבקרו, אמרה להם אמו: "התפללו על טרפון בני, שתעמוד לו זכות כיבוד ההורים המופלג שנוהג בי". שאלוה החכמים: במה מתבטא הכיבוד המיוחד? סיפרה להם את המעשה שאירע באותה שבת. ענו לה החכמים: "אפילו אם היה עושה כן פי אלף פעמים, עדיין לא הגיע לחצי הכיבוד שאמרה התורה". כלומר, שכיבוד ההורים גדול ונשגב הוא עד מאד.

היום קצר

רבי טרפון רוצה לנער אותנו מן השאננות ולהתריע מפני שקיעה בעצלות, הנתמכת בטיעוני: "יש עוד זמן", "אין מה למהר" וכדומה.

על כך אומרת המשנה: "היום קצר" – זמנו של האדם מוקצב, והקצבה קטנה עד מאד, ביחוד ביחס למה שצריכים להספיק במעלות הרוחניות ובלימוד התורה.

אדם רגיל להדחיק במחשבתו את העובדה "כי הולך האדם אל בית עולמו" – בכל רגע הוא מתקרב יותר אל קיצו. הוא מעדיף לחיות את הרגע, אך בינתיים חולפים הימים כ"צל עובר".

המדרש ממחיש את המושג כ"צל עובר" בתיאור ציורי: לאיזה צל משולים החיים? צילה של חומה – משתהה זמן מה, צילו של עץ – ניתן לנוח תחת ענפיו כמה רגעים, אבל לא לזה ולא לזה נמשלו החיים, אלא לצילה של ציפור עפה, צל שאין בו תועלת ואינו מותיר רושם. האם לא נחוש ונרוץ לנצל את היום בטרם יעוף ויפרח?!

מי שזמנו קצר, ויודע שאינו מסוגל להספיק הכל, משתדל לכל הפחות לעשות את הדברים החשובים ביותר, והם התחייבויותיו למלך מלכי המלכים, שהרי לשם כך הוא נברא.

והמלאכה מרובה

בניגוד למכסת הזמן המצומצמת שהופקדה בידינו, ה"מלאכה" מרובה, המשימה ענקית, אינסופית, ומהי? לימוד התורה.

על היקפה של התורה נאמר (איוב י"א, ט'): "ארוכה מארץ מידה, ורחבה מיני ים". יצור אנוש אינו יכול לתפוש ממדים שמחוץ לתחומי חייו. הדבר הגדול ביותר עבור אדם הוא הארץ, והמרחב הגדול ביותר שעין האדם קולטת הוא מרחבי הים. לכן אומרים לנו שהתורה ארוכה יותר ורחבה יותר מכל מה שאתם מסוגלים לקלוט ולהכיל. למעשה אין קץ ותכלית לתורה, ותמיד ניתן למצוא בה רבדים נוספים ומרחבים עד אין חקר.

מי לנו גדול ממשה רבנו, אבי הנביאים, אשר הוריד לנו תורה מן השמים. כדי לקבל את התורה שהה משה רבנו בשמים ארבעים יום וארבעים לילה. במשך כל אותם ימים לא אכל ולא שתה, המטמונים הגנוזים שנגלו לו, גרמו לו שלא יוכל להתנתק ולפרוש לשינה, פן יחמיץ משהו מאוצרות התורה – ומה נענה אנו? הרי רף ההספקים גבוה, דורש ותובעני, ואם כן, כיצד נוכל להתנמנם?

והפועלים עצלים

נשים לב: לא מדובר בבטלנים שאינם עושים מאומה, שהרי לא כתוב "האנשים עצלים" אלא "הפועלים". אדם שאיננו עושה דבר, אי אפשר לכנותו פועל.

התנא לא מתכוון לאדם ריק מתורה וממעשים טובים. "הפועלים" הם אנשים שמודעים לחובתם בעולמם, הם לומדים, מתפללים, מקיימים מצוות, אבל – בעצלתיים, ברשלנות, בחוסר חשק ובחוסר ענין אישי.

גם פועל עצל – פועל הוא. הוא עושה את המוטל עליו, אך עבודתו נעשית ב"גרירת רגליים". הוא משתדל למעט בעבודה ככל האפשר, לא מוכן להשקיע זמן נוסף בהשבחת טיב העבודה וביצירתיות.

הדברים נכונים גם בעבודת הבורא. "הפועלים העצלים" לומדים תורה, מקיימים את המצוות, אך הכל נעשה בעצלות. הם ישקיעו את המינימום בעשייתם, ויעדיפו "לנצל" את הזמן הנותר למנוחה ולבילויים.

מלאכתם לעולם לא תהיה מן המשובחות, הם לא יתקדמו ברמתם הרוחנית – ושכרם יהיה בהתאם.

והשכר הרבה

האם יכול ילוד אשה, לתאר ולשער את גודל השכר הצפון בעולם הבא? אפילו הנביאים לא התנבאו על הטובה הצפויה לעולם הבא, שכן אין משל או דוגמה בעולמנו היכולים להמחיש את אפס קציה של אותה טובה.

אצל אילי ההון המגלגלים מיליארדים, לא יחשבו כלל סכומים של פחות מכמה מיליונים. המושג "שכר" או "הפסד" הוא יחסי.

כעת נתאר לעצמנו מה נקרא "שכר" אצל הבורא, אדון הכל, שהוא מלכו של עולם והכל קניינו. אם הוא רושם בפנקסיו רווח, האם נוכל לשער באלו "סכומים" מדובר?

ובעל הבית דוחק

בעל הבית, רבונו של עולם, דוחק בנו לעשות את מלאכתנו. כיצד הוא "דוחק"? היכן הוא עומד על גבינו ומזרז אותנו?

התשובה היא, כי הקב"ה לא הטיל עלינו משימה בלתי מוגדרת. הוא נתן לנו תוכנית עבודה קבועה ומסודרת. הקב"ה מפרט לנו בתורה עצמה כיצד לקיים את המלאכה ומתי. כולנו חייבים בכל האמור בתורה. התורה היא תכנית העבודה שניתנה לנו.

גם היסורים הבאים ממרום מזכירים לנו שהיום קצר והמלאכה מרובה.

הבה נלמד לקלוט את השדר משמים ולהחיש את הקצב, להזדרז בעבודה. מאותתים לנו, האם לא נתעורר?!