הידיעה שניתן לאדם זמן קצוב ומוגבל, ואילו המלאכה שהוא מופקד עליה היא מרובה ודורשת התאמצות יתרה, עלולה חלילה, לרפות ידיים. האדם עלול לחשוב שאם משך כל חייו הוא לא יוכל לגמור ללמוד את התורה, אם כן אין טעם להתחיל. לכן, רבי טרפון מחזק ידיים רפות ומאמץ ברכיים כושלות: אמנם חכמת התורה היא אינסופית, אבל "לא עליך המלאכה לגמור". כל אדם נתבע לפי כוחותיו, ולא לפי התורה עצמה שאין חקר למידתה.

אומנם קשה מאד להגיע לידיעת כל התורה, ותמיד אנחנו באמצע הדרך, אך מכל מקום איננו בני חורין מללומדה.

דבר נוסף העלול להחליש את לומדי התורה, טמון בשאלה שצצה ועולה בכל הדורות: "זו תורה – וזה שכרה?" לעתים קרובות רואים אנו צדיקים מתייסרים, ואילו החוטאים מצליחים. בא רבי טרפון ומעודד את בני התורה: אל לכם להתייאש. השכר שמור עבורכם במלואו לעולם הבא.

לא עליך המלאכה לגמור

תפקידך אינו לסיים את המלאכה, אלא להתחיל אותה ולהמשיכה. אל תביט ביאוש על המרחבים האדירים של ים התורה, ותיווכח שאתה רק בתחילת הדרך! קפוץ למים והתחל לשחות. על כל מטר שתתקדם, תקבל שכר מושלם.

משל לאדם שהיה לו בור עמוק. אמר לבנו: שכור פועלים ומלא את הבור. שכר פועלים. מי שהיה טיפש, היה מביט לעומק הבור ואומר: איך אני אמלא אותו? והיה מתייאש. מי שהיה פיקח, היה אומר: הן שכיר יום אני, שמח אני שמצאתי מלאכה לפרנסתי. כך הקב"ה אומר לאדם: מה איכפת לך מה גודלה של התורה? שכיר יום אתה, עשה את פעולת יומך...

גם אם הלימוד עולה לך במאמצים והתוצאות דלות, ואין למלאכה סוף הנראה לעין, התנער כי אתה נוטל שכר לפי העמל, ולא לפי התוצרת. ולכן, כדאי להמשיך להשקיע.

על האדם לחיות בתחושה שכל פרט שהוא לומד בתורה נזקף לזכותו ומתווסף לו בעקבותיו שכר רב. אמנם התורה רחבה ועמוקה מאד, אולם האדם נבחן על פי ההשקעה האישית שלו ועל פי מאמציו להשגת חלקו בתורה.

ולא אתה בן חורין להבטל ממנה

האדם עלול לסבור שמאחר שאין דורשים ממנו לגמור את המלאכה, הוא יכול להשתמט ממנה כליל. לכן אומר התנא שאף שאין ביכולת האדם לגמור את כל משימות חייו, מכל מקום אסור לו להתבטל מהן.

למה הדבר דומה? אדם מפליג בספינתו, ופתאום הוא רואה לפניו ספינה השוקעת במהירות והאנשים שעליה טובעים, הוא מתכונן לזנק מיד אל המים, לשחות לעבר האנשים ולהציל ככל שיעלה בידו. קורא לעברו חברו: "מה אתה קופץ למים? ממילא לא תוכל להציל את כולם".

התשובה הנכונה היא: "אכן, אינני יכול להציל את כל הטובעים, אולם האם בגלל זה אינני מחוייב להציל לכל הפחות אחד מהם?! אולי אם אתאמץ אספיק להציל שניים או שלושה!"

"לא עליך המלאכה לגמור" – בזמן הקצר העומד לרשותך, אינך יכול להספיק את הכל, אך אינך פטור מלנסות להציל ככל שניתן.

אם יתרימו אדם להכנסת כלה. אל לו לחשוב מה יעזרו חמשת השקלים שאני יכול לתרום? ברור שאין בטענה זו כדי לפטור אותו מלתת את חלקו.

כך בצדקה, כך בלימוד תורה, וכך בכל עבודת הבורא.

מפני מה משולים דברי תורה למים וללחם? ללמדך, שכשם שאי אפשר לו לאדם לחיות בלא לחם ובלא מים, כך אי אפשר לחיות ללא תורה אפילו שעה אחת, שנאמר (יהושע א', ח'): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

אם למדת תורה הרבה – נותנים לך שכר הרבה

ככל שנתאמץ יותר בעבודת ה', נרשום לזכותנו עוד "נקודות" בטור הזכויות. הקב"ה משלם לפי מידת ההשקעה.

אחד למד מסכת שלמה בשנה, ובמשך אותו זמן הספיק חברו ללמוד רק פרק אחד – שניהם שווים בחישוב השכר, אם מידת יגיעתם היתה זהה. הכל לפי המאמץ המושקע.

שניהם עולים ל"ריח ניחוח" לה', שניהם עשו את המרב ואת המיטב שבאפשרותם, ולכן "אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוון לבו לשמים".

ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך

בתחילה נוקטת המשנה לשון נתינה: "נותנים לך שכר הרבה", ואחר כך כתוב לשון תשלום: "שישלם לך שכר פעולתך".

האם שכר המצוות הוא תשלום עבור עבודה, או מתנה הניתנת ללא התחייבות מוקדמת?

נשיב בשאלה: כיצד ניתן לומר שהקב"ה משלם לנו תמורת מעשינו? האם הוא חייב לנו משהו? האם אנו עושים "טובה" לקב"ה כשאנו מקיימים את מצוותיו?

בעולם משלמים שכר לפועל שבנה בית לאחרים, אבל האם ישלמו שכר לאדם שבנה בית לעצמו? המצוות ניתנו למעננו – במטרה לעדן, לרומם ולקשט את נשמותינו. האם יש לנו זכות לצפות לשכר על כך?

אולם יחד עם זאת הקב"ה נתן לנו את כח הבחירה. הוא ברא את היצר הרע הגורם לנו להקלע תמיד בין שתי חזיתות. כל בחירה בטוב באה בדרך של מאבק, של מאמץ נגד הדחף הטבעי, החומרי.

ולכן, עבור הצלחה בהתמודדות, עבור כל בחירה מחודשת בטוב, נותן לנו הקב"ה "תשלום". שכר המצוה הוא שכר המאמץ שהשקענו בבחירה נכונה.