עקביא בן מהללאל חי בזמן בית המקדש, בתקופת הזוג החמישי – הלל ושמאי.

בגמרא מסופר שעקביא בן מהללאל נחלק עם חכמים בכמה נושאים. אמרו לו החכמים: "עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל". אמר להם: "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום".

עקביא בן מהללאל ויתר על התפקיד הרם של אב בית דין, ובלבד שלא יצטרך לחזור בו מארבע הלכות שחלק בהן על חכמים.

ניתן להסיק מכאן עד כמה היתה יראת העונש שלו מוחשית. מהדברים הנאמרים במשנתנו - נושבת רוח דומה, והם אלו שאיפיינו את דרכו של התנא עקביא בן מהללאל וביטאו את תחושות לבו הפנימיות ביותר.

הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה

במשנה זו מציב התנא שלוש שאלות מפתח, שעל כל אדם מוטל לשאול אותן ולהתבונן בהן בקביעות.

כגודל פשטותן של העובדות, כך נוהג האדם להתעלם מהן. נוח לו להדחיק את הידיעות הללו אל ירכתי התודעה. הוא מבכר שלא לזכור אותן, פן יעיב צילן על החיים 'המשוחררים' שהוא חי. בא התנא ומדגיש: "הסתכל בשלושה דברים", מי שישים לנגד עיניו ידיעות יסודיות אלו, מובטח לו שהיצר הרע לא יוכל לנצחו בקלות. שלוש התשובות לשאלות אלו יכוונו אותו בכל פרשת דרכים.

התנא מבקש מן האדם להתבונן על כל הפרקים הסמויים בתולדות חייו, הן על העבר ששקע בתהום הנשיה והן על העתיד הלוט עדיין בערפל. הרחבת שדה הראיה תסייע לאדם להגיע להכרעות נכונות ותציב מאזנים נכונים גם בערכי ההווה שלו.

המשנה באה לרמוז לנו זאת בלשון שנקטה: "ואין אתה בא לידי עבירה". מה הם "ידיה" של העבירה?

"ידיה" של העבירה הן המידות הרעות הגורמות לאדם ליפול בזרועות החטא. כשם שהאוחז בידית כלי, גורר אחריו את הכלי כולו, כך גם האוחז במידות רעות עלול לגרור בעקבותיהן שלל עבירות.

הסתכלות בשלושת הדברים המנויים במשנה, מסייעת מאד לאדם להכניע את מידותיו, את הגאוה ואת החמדה והתאווה, וכך יוכל להשתחרר מאחיזת העבירה, "ואין אתה בא לידי עבירה".

דע מאין באת – ולאן אתה הולך

המשנה מציבה תמרורים: "דע מאין באת", "ולאן אתה הולך". שלטים אלו, כאשר הם מתנוססים בצידי דרך החיים, האחד מכוון לראשיתה והשני לסופה, מסוגלים, כאמור, לעקור מן האדם את מידות הגאוה והתאוה.

הנצחון על שורש הגאוה יושג באמצעות "דע מאין באת?" כאשר יתבונן האדם על גופו וישים אל לבו מהו מקורו, אבק פורח ותו לא – ישאל את עצמו: האם יש לו במה להתגאות? האם יש מקום להתגאות ביופי, בכח, בעושר ובשאר "העטיפות" של הגוף? כיצד יכול אדם קרוץ-חומר להתייהר על מה שיש לו יותר מזולתו? והלא מלבד המעטה החיצוני כולם שווים. "כי עפר אתה" - הראשית מותירה את רישומה גם על המשך החיים.

הכנעת התאוה תושג במבט על "לאן אתה הולך". כאשר יפנים האדם מה יהיה סופו, גופו מוטל כאבן, רכושו נתון בידי אחרים, והוא עצמו מורד לקבר החשוך, האם ימשיך לרדוף אחר תענוגות?

תזכורות אלו מביאות את האדם ליישר דרך, להגביל את הנאותיו במינון הראוי. הן שומרות עליו מפני היסחפות על גלי החיים לעבר אופק שלא ידוע סופו.

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון

התבוננות בשני התמרורים הראשונים לבדם עדיין אינה גורמת לדרך להיות נהירה לפני שנציב את התמרור השלישי. עלול להיווצר מצב שבו שואל האדם את עצמו: "מאין באת? ולאן אתה הולך?", והוא גם עונה בכנות את האמת, אך עדיין אין בתשובות אלו כדי להרחיקו מן העבירה. לעתים, אדרבא, מי שחי בצל התחושה שהחיים חולפים ללא תמורה, עלול להגיע למסקנה, שאין לו אמנם מה להרויח, אך אין לו גם מה להפסיד...

זאת ועוד, כאשר מתבונן אדם במגבלותיו, בעובדה שהוא בשר ודם ולא יותר, הוא עלול להסיק, כי אי אפשר לדרוש ממנו מאומה. וכי כיצד יכול גוש עפר לדבוק בעניינים רוחניים? האם ניתן לדרוש מגוף חומרי להתכחש לטבעו?

כדי להימנע ממחשבות אלו, עליו לחיות תמיד לנוכח התמרור השלישי: "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

בסופו של דבר אתה עתיד ליתן את הדין על כל פעולה שעשית. תצטרך גם לפרוע את החשבון על פעולות אלו. דע כי הקב"ה נתן בידך כלים להתגבר על החומריות ולהתרומם מעל לגשמיות.

עלינו להתבונן בתמהיל המיוחד שמזג בנו היוצר. האדם מכיל נשמה אצילית ויקרה הנמצאת בתוך גוף חומרי. במיזוג קוטבי זה נדרש כל אדם לעבוד את אלוקיו, ועמו הוא גם עתיד להתייצב למשפט לפני כסא הכבוד.

יחסי הגומלין בין הגוף לנשמה מעלים תמיהה: מדוע צריכה הנשמה לתת "דין וחשבון" על מעשי הגוף? מה חטאה ומה פשעה בכך שהגוף נהה אחר תאוות העולם הזה?

ומאידך, מדוע צריך הגוף לתת את הדין על שהחטיא את הנשמה? מה לו ולחיי נצח? היא בלבד, לכאורה, זו שהפעילה את המערכת, והיא בלבד צריכה לשאת בתוצאות.

שאלה זו שאל אנטונינוס, הקיסר הרומאי, את רבי יהודה הנשיא: לכאורה, הגוף והנשמה יכולים – כל אחד מהם – לפטור את עצמם מן הדין. הגוף יאשים את הנשמה בהכל, שהרי בלעדיה הוא מוטל כאבן דומם, ואילו הנשמה תאשים את הגוף ותטען להגנתה: הלא מאז שנפרדתי מן הגוף, אני פורחת בעולמות העליונים ואין לי עסק כלשהו עם עניינים גשמיים?

ענה לו רבי: אמשול לך משל. לְמה הדבר דומה? לאדם שהיה לו פרדס נאה ובו בִּיכוּרות (תאנים שביכרו). הושיב בו שני שומרים – אחד חיגר ואחד סומא. אמר החיגר לסומא: 'ביכורות נאות אני רואה בפרדס. בוא והרכיבני, ונביאם ונאכלם'. שמע העיוור לעצת החיגר. רכב החיגר על גבי הסומא, והביאום ואכלום.

לימים בא בעל פרדס. אמר להם: ביכורות נאות – היכן הן? אמר לו החיגר: 'כלום יש לי רגליים להלך בהן?' אמר לו הסומא: 'כלום יש לי עיניים לראות?' – אף אחד מאיתנו אינו אשם. "מה עשה בעל הפרדס? הרכיב חיגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד".

הנמשל הוא: אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד.

אכן, הנשמה והגוף כל אחד לבדו לא היו באים לידי חטא. הנשמה היא רוחנית מכדי לחטוא, והגוף ללא הנשמה אינו יכול לפעול. אולם שניהם יחדיו הורכבו ליצירה ששמה "אדם".

למילה "אדם" שני פירושים. לאדם יש בחירה האם להיות כ"אדמה", כלומר, להשתמש בנשמה כדי לשרת את הגוף שמוצאו מן העפר, או להיות בבחינת "אדמֶה לעליון" – לנצל את הגוף לצבירת תורה ומעשים טובים, להעניק מזון רוחני לנשמה. גם הגוף וגם הנשמה מתחברים יחדיו ל"אדם" ועתידים "ליתן דין וחשבון".