רבי חנינא, סגן הכהנים, חי בתקופה הסמוכה לחורבן הבית. בתקופה סוערת זו סבל העם מבית ומחוץ. הוא נקרע במלחמות פנימיות וגם נאנק תחת השלטון הרומאי הנוגש.
כפי שמעיד התואר "סגן הכהנים", הוא זכה לשמש ככהן בבית המקדש. גם רוב אמרותיו בש"ס מתייחסות לדינים הקשורים לכהונה ולעבודת בית המקדש.
באותם ימים של ערב החורבן, התרבו בעם הפלגים אשר לא שעו לדברי החכמים, אלא תבעו לצאת למרד ולערוך מלחמה עיקשת בשלטון הרומאי.
קמו כיתות רבות של אנשים אשר פרקו מעליהם את עול השלטון, וגרמו לתוהו ובוהו חברתי. מלחמות אחים פרצו בין הקבוצות היריבות.
התואר שזכה לו רבי חנינא – "סגן הכהנים" – טומן בחובו לקח מאלף, ומעניק משמעות מיוחדת לדברי המשנה. מהו "סגן כהנים"?
לכל כהן גדול מינו כהן משנה, שהיה אמור לשמש תחתיו במקרה שנבצר מהכהן הגדול להמשיך בתפקידו, כגון, שנפטר או נטמא.
כאשר הכהן הגדול פוסק מלשמש בתפקידו, נכנס הסגן תחתיו. אך למרות זאת, רבי חנינא שימש כסגן לכמה כהנים. בימיו היתה תחלופה בצמרת, הכהנים הגדולים התחלפו באופן תדיר, ואילו הוא נשאר הסגן הקבוע.
מדוע נשאר רבי חנינא תמיד "סגן הכהנים"? ההיסטוריה חושפת בפנינו יריעה עצובה ומכאיבה של ההתרחשויות בימי הבית השני.
השלטון הרומי השתלט על הכהונה הגדולה, ומינה במשך ימי הבית למעלה משלוש מאות כהנים גדולים. הם נבחרו על ידי הנציבים הרומיים, והם מינו לתפקיד הרם את כל המרבה במחיר. הכהנים הגדולים לא היו ראויים בדרך כלל לתפקידם, חלקם אף היו בני כת הצדוקים, ומשום כך לא השלים איש מהם את שנתו.
רבי חנינא שימש כסגן של אותם כהנים גדולים, אשר התחלפו מידי שנה בשנה – אך מעולם הוא לא קוּדַם על ידי השלטון להיות כהן גדול. אדם כרבי חנינא, שהיה ירא שמים ותלמיד חכם, לא היה לרוחם של השליטים הזרים. הם אמנם נזקקו לידיעותיו בעבודת בית המקדש, לנסיונו הרב ולאמינותו בעיני העם, ולכן אף שמעולם לא מינו אותו לכהן גדול, הם השאירו אותו כסגן כדי להשתמש בכישוריו.
באופן טבעי, אמור היה רבי חנינא לחוש בכעס ובמרירות כלפי השלטון הזר על העוול שנעשה לו ועל ביזוי עבודת בית המקדש אשר הוא היה עד לו בכל ימי חייו.
למרות זאת, דווקא רבי חנינא, היה אומר: "הווי מתפלל בשלומה של מלכות". הוא שחווה על בשרו את השלטון העריץ, ואשר אמור היה לגנות אותו יותר מכל אדם אחר – דורש בשלומה של מלכות, כי עדיף כל שלטון – מדכא ועריץ ככל שיהיה – על פני אנרכיה הנובעת מחוסר שלטון.
הווי מתפלל בשלומה של מלכות
ראשית, נשאל שאלה: מדוע שיבץ רבנו הקדוש עצה זו במסכת אבות העוסקת במידות טובות ובהנהגות חסידות?
אם נתבונן, ניווכח כי אין זו רק עצה טובה, אלא יש בה גם תובנה רוחנית עמוקה: העובדה שבני האדם נזקקים לכח חיצוני שיכפה עליהם את שמירת החוק והסדר, מלמדת אותנו על מציאותו של האדם שלוח הרסן, החי ללא מסגרת של חוק. מכאן ניתן גם לעמוד על ההכרח לתקן את מידות הנפש וליצור מנגנון בקרה פנימי. ניתן לעשות זאת רק באמצעות היצמדות לדרך התורה, המחנכת, התורמת והמעדנת.
ניתן ללמוד ממשנתנו גם על חובתו המוסרית של האדם לדאוג לטובת הכלל, ולחוש את צער הזולת. החשש שמא חלילה נגיע למצב של "איש את רעהו חיים בלעו", אינו חשש פרטי בלבד. הוא נוגע לדופק הפנימי של האומה. ייחולינו ותפילותינו צריכים להיות מודרכים על ידי משנה זו – לחוש את העם ולבקש מה' שיעשה למען שלומו וטובתו.
רבי חנינא הבין, כי רק בדרך זו תהיה תפארתו של עם ישראל, ולכן הוא הטיף לשמירת השלום ולנכונות לויתורים עבורו. השלום שאליו התכוון הוא השלום היום-יומי, השקט שבו מתנהלים חיי הפרט בבטחה, שלום שהשלטון תורם ליציבותו. אפילו מלכות עויינת כמלכות רומי, יש להתפלל למענה "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". גם אם לא נמצאה נקודת זכות נוספת לשלטון זה, מלבד העובדה שבלעדיו יהיה גרוע הרבה יותר, זוהי סיבה להתפלל עבורו.
אזהרתו של רבי חנינא היתה בימי הגלות שלא איחרה לבוא. רבי חנינא הורה שגם כאשר ישבו תחת שלטון זר בכל ארצות פזוריהם, עליהם להיות נאמנים לשלטון. המלכות היא הערובה היחידה לכך, שהחיים ימשיכו במסלול תקין, ובלעדיה – "איש את רעהו חיים בלעו".
דברי רבי חנינא מבוססת על הוראתו של ירמיהו הנביא, אשר שלח איגרת אל בני ישראל שיצאו לגלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון.
באיגרת מעודד אותם ירמיהו להתיישב בארץ החדשה, לבנות בתים, להקים משפחות ובנוסף: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה' – כי בשלומה יהיה לכם שלום" (ירמיהו כ"ט, ז'). אם רוצים אתם לעבור בשלום את הגלות, דרשו בשלום המלכות השלטת.
כעבור חמש מאות שנה, בזמן חורבן הבית השני, פונה רבי חנינא שוב אל כלל ישראל ואומר להם: תשאפו תמיד לקיומו של שלטון מסודר, כי רק בקיומו גלומה הצלחתכם. כי ללא חיי חברה תקינים, ללא שלטון יציב וללא מערכת חברתית מאורגנת, אין אפשרות לעבוד את הבורא כראוי. אי אפשר להתעלם מן המצב השורר מסביב, ולומר "שלום עלי נפשי" – אני אעשה את המוטל עלי ואתעלם מהסובב. דרך זו אינה ראויה וגם לא תחזיק מעמד, ולכן חובה על כל אדם להתפלל לשלומם של האחרים ולרצות בטובתם.
שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו
שלא כשאר בעלי החיים, אשר נבראו בראשית הבריאה באופן של הרבה פרטים מכל מין ומין בבת אחת, נברא האדם יחידי. מסיבה זו יכול האדם לומר: "בשבילי נברא העולם". כל אדם הוא עולם מלא, יש בו ייחודיות שאין לאיש זולתו. גם פרצופיהם של בני האדם שונים, כדי להעיד על השוני המהותי.
כיון שכל אדם נולד יחידי, נטועה במהותו התשוקה להיוותר "בן יחיד", להוכיח ולהפגין את ייחודו קבל עם ועולם, ולהשליט את דעתו על הכלל. בכך הוא שונה משאר בעלי החיים שבהם אין כבשה בעדר השונה מכל רעותיה באופן עקרוני.
היהדות אמנם מעודדת אותנו להכיר בייחודיות שלנו וגם לטפח אותה, להשתמש בה כגורם מדרבן למיצוי כל היכולות, כלומר: אני ורק אני אוכל להשלים את תפקידי האינדבידואלי ולהניח לבֵנה משלי לתיקון הבריאה.
אך דא עקא, ההבחנה, כי אין עוד איש הדומה לו, עלולה להביא את האדם לידי יוהרה. אם הוא יתפתה ליצרו הרע, תביא אותו ידיעה זו לגאווה פסולה ותיטע בו רצון להכפיף אחרים לרצונו, שהרי "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" – או אני או הוא.
במצב זה מנחה התורה את האדם: אם קיבלת משמים כישורים ומעלות, טפח אותם כי אתה מחוייב להפיק מהם את המרב. מעלה זו אינה מכוונת כלפי הזולת ואין מטרתה שלטון על אנשים אחרים.
אם יממש כל אדם את שאיפותיו האישיות באין מעצור - "איש את רעהו חיים בלעו". המלכות היא המכשיר החיצוני היחיד, שבידו למנוע את כוחו היחודי של האדם מלהפריע לאחרים.
עד שנגיע למצב שבו יהיו הכל יראי שמים באמת ובתמים, חייבים אנו להתפלל ולבקש על יראת המלכות, יראה שתמנע מאנשים בעלי נטיה שתלטנית טבעית להשתרר על זולתם.
יחד עם זאת חשוב להדגיש: מלכות הוגנת היא מלכות שאינה מבטלת את יחודם של הפרטים. אדרבא, היא מעודדת כל אחד להוציא לפועל את כוחותיו המיוחדים, ויחד עם זאת היא רק מונעת ממנו "לבלוע" את זולתו.
משה רבנו הגדיר מנהיג טוב כמנהיג שיודע "להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". מלכות טובה מצליחה להפיק את רצון כולם, לגשר בין פערי המעמדות וניגודי האינטרסים ולפעול לרווחת הכלל, בלי לפגוע בשלומו של היחיד.
ואמנם, על פי הוראה המשנה הקפידו קהילות ישראל מאז ומעולם לכבד את השלטון שהיה בימיהם, אף אם לא היו תמיד הוגנים או מתחשבים ביהודים.
בתקופה מאוחרת יותר ניתקנו תפילות מיוחדות לשלום המלך ולשלום מלכותו. אחת מהן היא תפילת "הנותן תשועה למלכים" אשר נהגו היהודים לומר בארצות נכר לפני תפילת מוסף של שבת ויום טוב.
כמו כן הורו גדולי ישראל בכל הדורות לאנשיהם לציית להוראות המלכות, ולא להפר את חוקי הממלכה שבצילה הם חוסים. הגמרא קובעת: "דינא דמלכותא – דינא", בכל מקום שחוקי המדינה אינם נוגדים את ההלכה, מחוייב היהודי לציית להם ולקבל את מרותם.
הרשם עכשיו!
