רבי חנינא בן תרדיון נמנה עם תנאי הדור השלישי. הוא היה ידוע באהבתו הלוהטת לתורה, שנבחנה באש ובמים. בדור של שמד, כשחרב הגזירה מתנופפת על ראשו, הוא ישב, הקהיל קהילות ברבים והרביץ תורה כשספר תורה מונח בחיקו. רבי חנינא לא חת ולא ירא מהרומאים והמשיך לדבוק במשימת חייו הקדושה: הנחלת התורה לדור הבא.

עד לנשמת החיים האחרונה שבאפו הוא נותר דבוק – כפשוטו – לתורה הקדושה. הרומאים תפשוהו "בעוון" הרבצת תורה וגזרו עליו מיתה בעינויים קשים: כרכוהו בספר תורה, הקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן אש. גוילין נשרפו, אותיות פרחו באויר, ורבי חנינא השיב את נשמתו ליוצרה בקדושה ובטהרה בכ"ז בסיון. באותה שעה יצאה בת קול ואמרה: "רבי חנינא בן תרדיון... מזומן לחיי עולם הבא".

שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים

נדון עתה בדבריו במשנה: האם כל אדם שיושב עם חברו ומתבדח נחשב ל"לץ"?

המושג "לץ" מתאר במבט ראשוני אדם רע מעללים, הבז בשאט נפש לכל הקדוש והיקר, ודוחה כל תוכחה אמיתית בדברי ליצנות קלילים המפוגגים את הרצינות ומטייחים את האמת בהומור זול ומחוצף.

אולם קיים 'לץ' נוסף, והוא המזלזל בחיים עצמם. מי שאינו מנצל את הזמן העומד לרשותו ומבלה את זמנו בדברים בטלים, מעיד בכך כי אינו מתייחס לחיים ברצינות. אדם זה הוא בכלל 'לץ'. הוא מוכיח שהתורה אינה חשובה בעיניו, ואמנם אין לך ביזוי תורה גדול מזה.

ממשילים זאת לאדם שקיבל זמן של שעה אחת להיכנס לגנזי המלך ולאסוף אוצרות רבים ככל האפשר. והנה הוא מכלה את השעה בבטלה, בשיחה עקרה על דא ועל הא, היש ליצנות גדולה מזו? והלא במעשיו הוא מוכיח זלזול במתנת המלך!

ברוב טובו נתן לנו הקב"ה במתנה נכס נפלא, את התורה על כל ענפיה: מקרא, משנה, גמרא, הלכה, אגדה ופוסקים – אוצר בלום של חכמה. הוא אומר לכל אחד מאיתנו: האוצר בידך, התחל ללמוד. כל דף שתלמד – שלך הוא, קניין לעולמי עד.

אם אדם אינו עושה מאמץ לאסוף את האוצר, ומכלה את זמנו בתרבות פנאי ריקנית וחסרת תועלת – זוהי ליצנות.

הפסוק שמביא התנא כאסמכתא לדבריו: "ובמושב לצים לא ישב", משמעותו שהישיבה בצוותא עם הלצים היא מדבקת מטבעה. מכאן קצרה הדרך להדרדרות. שיחת הבאי מביאה בקלות לרמיסת כל הקדוש והיקר. זכור: מושב לצים הוא ביצה, הדר רגליך ממנה בטרם תשקע בה.

"שניים שיושבים, ואין ביניהם דברי תורה", הכוונה היא שאין ביניהם אפילו "דברי תורה". לא זו בלבד שאינם עוסקים בתורה, אלא אף אינם מדברים ביניהם אף לא דבר תורה אחד.

"דבר תורה" פירושו דבר קל של תורה: מדרש, אגדה, סיפור חז"ל, דבר חידוד עם מוסר השכל בצידו או אימרה יפה על פרשת השבוע. אם יחליפו ביניהם האנשים דברי תורה, יעלה כל אחד רעיון ששמע, יספר דבר מה שמעורר, שוב אין מושבם 'מושב לצים'.

אבל שניים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם

המשנה מציגה את שני עברי המתרס – זה לעומת זה. חוט השערה מפריד ביניהם. כמה קל להיפרד מן ההגדרה המפלילה ולהתעטר בהגדרה המאשרת ש"שכינה ביניהם"!

כראיה לדבריו מביא רבי חנינא בן תרדיון פסוק מספר מלאכי (ג', ט"ז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". הקב"ה מאזין לדבריהם של אותם שניים בתשומת לב מיוחדת – "מקשיב ושומע", ואף כותב את דבריהם לזכרון לפניו בספר מיוחד, המיועד רק "ליראי ה' ולחושבי שמו".

הפסוק בספר מלאכי מתאר תקופה קשה המאפיינת גם את דורנו. החברה בשפל, הרשע והעוולה נוסקים. בתוך ההדרדרות המוסרית הסוחפת נשארים מתי-מעט הנאמנים לקב"ה ולתורתו. הסביבה אינה מעודדת אותם. הם זוכים לקיתונות של בוז, הכל לועגים להם.

אכן, בתוך החשכה הגדולה קשה להבחין בעליונות האמת, אבל הנצחון הסופי יתברר עוד מעט - - -

באחרית הימים, כאשר הכל יתהפך, יזכו יראי ה' למעלות נשגבות, והכל יתמהו ויתפלאו: מפני מה הם זוכים לכל הטובות הללו? במה הם שונים מאיתנו? התשובה תהיה שאז, בתוך התוהו ההשקפתי והחשיכה הרוחנית, נדברו יראי ה' איש אל רעהו. הם המשיכו לחזק זה את זה ולדבוק בתורה. הקב"ה הקשיב לדבריהם וכתב אותם לזכרון על ספר, וכעת הגיע הזמן לשלם להם כגמולם הטוב.

פסוק זה הולם את הימים שבהם חי ופעל רבי חנינא בן תרדיון, כאשר הרשע והשחיתות הרימו ראש, והרומאים התעמרו ללא רחם ביהודים שומרי המצוות. גם אז המשיך רבי חנינא לדבוק בתורה בחרוף נפש עד נשמת החיים האחרונה שבאפו.

הוא ידע כי הקב"ה מקשיב ושומע, משקיף ורואה. היהדות האמיתית לעולם איננה מנוצחת.

אין לי אלא שניים, מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר? שנאמר: "ישב בדד וידום כי נטל עליו".

לאחר שהתייחס רבי חנינא לשנים הלומדים תורה יחדיו, הוא מוסיף וקובע, שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר – ששכרו מובטח מאת הבורא.

מדוע יושב היהודי יחיד בפינתו ולומד? מדוע אין הוא מרחיב את המעגל, מצרף אליו קהל-מאזינים או לפחות מחפש "חברותא" שילמד עמו בצוותא?

בעיתות קשות שפקדו את עמנו היו עובדי ה' מעטים, יחידים שלחמו נגד רבים. בודדים ששחו נגד הזרם ונשארו נאמנים לתורה בלי פשרות. קורה שיהודי מוצא את עצמו יחידי ומבודד בלי חבר לדעה, בלי אפילו אחד שמזדהה עמו בהשקפתו ובהליכותיו. אליו פונה התנא ואומר: אם גם נדמה לך שנותרת לבד, אל יאוש! אל תאבד תקווה. הקב"ה איתך. אל תכנע ללחצי הסביבה ולפיתויי החברה, אל תוותר על נכסיך הרוחניים, זקוף גו והרם ראש.

רבי חנינא פונה אל בני דורו, דור גזירות שמד, ומעודד אותם: אכן, ימים קשים עוברים על לומדי התורה, אולם דווקא משום כך, גדול יותר שכרו של זה שישב ויעסוק בתורה על אף הכל. הוא ייטול שכר כנגד כולם, והקב"ה יעלה עליו כאילו קיים את כל התורה כולה.

פעמי משיח מתקרבים, עוד מעט קט ותבוא הגאולה. "ספר הזכרונות" ייפתח לפני מלכו של עולם, ובו כתובים שמותיהם של היחידים והאמיצים, שלא פחדו מן הסביבה. שכר עצום מובטח לכל אותם יחידים שלא נכנעו.