רבי שמעון בר יוחאי היה מגדולי התנאים בדור הרביעי שלאחר חורבן בית המקדש. הוא היה מבחירי תלמידיו של רבי עקיבא, והוא מחבר "הזוהר" הקדוש, ספר שכל סודות התורה והעולמות העליונים כלולים בו.

מלבד גדלותו בתורה היה רשב"י מלומד בנסים. הידוע שבהם הוא סיפור הסתתרותו במערה יחד עם רבי אלעזר בנו במשך שלוש עשרה שנים. הם הסתתרו מאימת הרומאים שחיפשו אחריהם כדי לפגוע בהם. בשנים אלו היו רשב"י ובנו פרושים מכל ענייני החומר, מזונם – חרובים ומי מעין, לבושם – העפר שבו הם התכרבלו, וכל הוויתם – לימוד תורה.

הם התעלו מאד בשנים אלו והגיעו לפסגות רוחניות כה רמות, עד שלא הבינו כיצד מסוגלים אנשים לעסוק בענייני העולם הזה. כאשר יצאו מן המערה לאחר שתים עשרה שנה וראו אנשים עמלים לפרנסתם וטרודים בחיי היום יום, הם לא יכלו להבין זאת: כיצד יתכן שאנשים מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? האם לשם כך הם נבראו?!

מגודל קדושתם, כל מקום שנתנו בו את עיניהם, מיד נשרף. יצאה בת קול וציוותה עליהם לשוב למערה במטרה למתן את גישתם לעסקי העולם. מקץ שנה נוספת של ישיבה במערה, יצאו רשב"י ורבי אלעזר, וראו זקן המחזיק בידו שתי חבילות הדסים. הם שאלוהו: "לשם מה לך שתי חבילות אלו?" והוא השיב להם: "לכבוד שבת. אחת – כנגד 'זכור', והשניה – כנגד 'שמור'" (כמובא בעשרת הדברות: "זכור את יום השבת לקדשו", ו"שמור את יום השבת לקדשו").

כששמע רשב"י את התשובה אמר לבנו: "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל". ואמנם, לאחר מקרה זה התיישבה דעתם. הם הבינו כי לא רק בפרישות מחיי העולם ניתן לעבוד את הבורא, ניתן גם לקדש את החול, כלומר, להשתמש בעולם הזה כדי לקיים בו מצוות ומעשים טובים.

שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה

רבי שמעון מבהיר כי לימוד התורה אינו מתייחד רק לשעות ולזמנים קצובים שבהם יושבים בבית המדרש מול ספרים פתוחים, אלא יש להרחיב את הלימוד על פני כל שעות היום. על ההארה הרוחנית הנובעת מהלימוד להקרין את אורה גם על כל העיסוקים השגרתיים של האדם ולרומם אותם.

אין פעולה, ולו האלמנטרית ביותר, שמסוגלת להיות תלושה ומנותקת מהמטרה הראשית של החיים – מלימוד תורת האלוקים.

כאשר האדם אוכל – אם יחבר את אכילתו לדברי תורה, יתעלה ויעלה את האכילה עמו, שתהיה נחשבת גם היא לעבודת ה'. ומנגד, אם ינתק את אכילתו מלימוד התורה, עלול הוא להתדרדר רוחנית ולדרדר את האכילה עמו.

אין מעשה הנחשב לפעוט וחסר ערך. כל מעשה נמדד לפי כוונת העושה אותו. אם מטרתו לשם שמים, נחשבים כל מעשיו למצווה. גם פעולת האכילה, הנראית לכאורה כפעולה גשמית מיסודה, עשויה להחשב כהקרבת קרבן, וכפי שנאמר: "זה השולחן אשר לפני ה'".

במבט שטחי נתפסת האכילה כצורך גופני, כהכרח בל יגונה, כגורם אשר אין לו קשר לרוחניות, אולם, למעשה, אנו מתייחסים לאכילה באופן שונה. האכילה עצמה מסוגלת להחשב למצווה ולהיות טעונה בערך רוחני נעלה.

המזון הגשמי מסוגל לשמש גם כמזון רוחני, ומלבד חשיבותו לקיום הגוף, יש בו תועלת גם לנשמה. הן העובדה שהוא מחזק את הגוף לעבודת ה' והן העובדה שבזמן האכילה משוחחים בדברי תורה - שתיהן מקדשות את המזון.

כאילו אכלו מזבחי מתים

מה הם זבחי מתים? זוהי תקרובת לעבודה זרה. היא קרויה בשם זה כי אין לה כל כח להרע או להיטיב, כאותו מת ששוב אינו מסוגל לפעול מאומה.

לא בכדי משווה התנא סעודה זו לכפירה, לעבודה זרה. האנשים קיבלו את מזונם מבורא העולם, אך אינם מכירים לו טובה, אינם מזכירים אותו לטובה והתנהגותם בשעת האכילה מורה על התכחשות לעובדה שמזונם ניתן להם בחסד ממרום.

ההתעלמות מבעל המתנה ש"זן את העולם כולו בטובו בחן, בחסד וברחמים", הינה חמורה. במעשיהם המכעיסים את הבורא הם מעידים שאת פרנסתם ומזונם תולים הם בזכות עצמם, בבחינת: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

כיצד אפשר להתעלם מאדון כל, שערך לפנינו את השולחן ברוב טובו ורחמיו?

שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום

מדוע מדובר דווקא בשלושה? כי בדרך כלל היו יושבים לאכול שלושה כאחד, כדי להתחייב בזימון [זימון – "הזמנה" לברכה. בסעודה של שלושה אנשים ומעלה מקבלת ברכת המזון רמת הידור נוספת: אחד מברך בקול רם, והאחרים מברכים עמו בלחש, ועונים "אמן" בסיום כל ברכה מברכותיו].

זאת ועוד, הדרישה משלושה גדולה מהדרישה משניים. ככל שמדובר בקיבוץ אנשים גדול יותר, יש למעשיהם תהודה רבה יותר. כאשר השלושה נהנים מטובו של הקב"ה, עליהם להודות לה', חובה עליהם להכיר לו טובה ולגרום לו נחת רוח, ואם לא עשו כן, הם ביזו כבוד שמים.

ולעומת זאת, אם עסקו בסעודתם בדברי תורה, הם זכו לשדרג את סעודתם ולעשותה מקור להתרוממות הרוח ולנחת רוח ליוצרם.

גדול הוא כוחם של שלושה. גם בהקרבת הקרבנות שותפים שלושה גורמים: הכהן בעבודתו, הלוי (המשורר) בדוכנו וישראל במעמדו. שלושתם מתאחדים יחד בעבודת בית המקדש, ולכן אימתי דומה השולחן למזבח? – כאשר שלושה אנשים חוברים יחד לומר עליו דברי תורה, כדי לקדש את סעודתם.

דברי התורה המתבלים את המזון, מרוממים את הסעודה ומעניקים לה אופי רוחני. כעת נותר לנו לברר מה נכלל בקטגוריה זו של "דברי תורה"?

לפי רוב המפרשים אין די בברכת המזון המתחייבת מן הדין, כדי להחשיב את הסעודה כאילו נאמרו בה דברי תורה. יש להוסיף ולומר דבר תורה נוסף, קצר או ארוך, קל או מעמיק, איש איש בהתאם לנתוניו האישיים, ובלבד שיתן מקום בסעודתו גם להזנת הנשמה.

מנהג טוב הוא לומר על השולחן את מזמור כ"ג בתהלים: "ה' רועי לא אחסר", שיש בו בקשה מה' על הפרנסה והמזונות, בבחינת "דבר בעתו – מה טוב".

זה השולחן אשר לפני ה'

בזמן שבית המקדש היה קיים היו כל חלקי הבריאה מקבלים קדושה מן המזבח: כלי השרת וניסוך המים – באו מן הדומם, ניסוך היין – מן הצומח והזבחים – מן החי.

עבודת המזבח היתה מרוממת את העולם ומקרבת אותו לגילוי כבוד שמים. ואמנם, בזמן בית המקדש התרחשו ניסים גלויים: האש שירדה מן השמים וליחכה את הקורבנות, השכינה ששרתה באופן גלוי על בית המקדש וחוללה עשרה ניסים תדירים – כל אלו הוכיחו באופן מוחשי כיצד כל הבריאה משמשת לגילוי כבוד שמים. הכל נעשה "לפני ה'". היהודי יצא מחוויה זו עם מסר ברור של גילוי שכינה.

ניתן להשיג מעלה זו גם היום על ידי דברי התורה הנאמרים בשעת האוכל. ניתן להשיג זאת לפחות בזעיר אנפין, כל איש לפי דרגתו.

כאשר המסובים משלבים בסעודתם תוכן רוחני, מקבל השולחן את תכונות המזבח. כשם שהמזבח מכפר על עוונות האדם, כך גם אכילת המזון במחשבה נכונה ובשילוב אמירת דברי תורה, מכפרת על האדם.

סעודה המלווה בדברי תורה, מעידה שכוונת הסועדים אינה רק לענג את גופם, אלא להבריאו ולחזקו למען יוכל לעבוד את הקב"ה. באופן זה ניזונת גם הנשמה מן המאכל, והיא מוקירה לו תודה על כך. זהו המתכון הבדוק להעניק לסעודה תוכן רוחני.