רבי נחוניא בן הקנה חי בדור השני שלאחר חורבן בית המקדש. הוא נחשב לראש המקובלים (לפני רשב"י), וספר "הבהיר", אחד מספרי היסוד של חכמת הנסתר – מיוחס אליו.

הוא התפרסם במידותיו הנעלות ובטוב לבו. כששאלוהו תלמידיו: "במה הארכת ימים?" השיב: "מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי (כלומר, שכולם אהבוהו, ואף אם מאן דהו הקפיד עליו, הוא מחל לו מיד), ותרן בממוני הייתי (אם התעורר ספק למי שייך ממון כלשהו, הוא הכריע לטובת הזולת)".

כל המקבל עליו עול תורה

אם ירתום האדם את כל כוחו, מרצו וזמנו לתורה, הוא יזכה באורח פלא שיסורו ממנו כל המחוייבויות האחרות. טרדות המלכות ודאגות הפרנסה לא יעסיקוהו. כל עקוב יהפוך למישור, ומן השמים יסייעו לו שיצליח להקדיש את כל זמנו למען המטרה הנעלה שסימן לעצמו כתכלית חייו.

כל בני האדם באו לעולם כדי לעמול בו כנאמר: "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה', ז'). העמל יכול להופיע תחת שתי הגדרות: או "עמל מלאכה" – העיסוק בפרנסה או "עמל פֶּה" – לימוד התורה.

בראש ובראשונה נועד האדם ל"עמל פה", ללימוד התורה. מי שלא זכה לעמול בפיו, יהיה עליו לכפוף את גבו לעול הפרנסה, אך בכל מקרה לא ימלט האדם מן העמל.

במשנה נקרא לימוד התורה בשם "עול". האדם חש כי הלימוד הוא נטל ומעמסה על כתפיו. אך האם ניתן כך לקרוא לדברי התורה, שעליהם נאמר (תהלים י"ט, ט'): "פיקודי ה' ישרים משמחי לב"? התשובה הפשוטה היא כי כדי ללמוד, יש לנהל מאבק מול היצר והעצלות. טרדות ומפריעים למיניהם צצים מכל עבר ומנסים להסיח את דעת האדם מן הלימוד. מטרתם שיסגור את הספר.

לאט לאט מגיע הטעם. המתיקות של התורה מבצבצת מבין השורות. הלומד מוצא את עצמו מתפעל מסברה ישרה, מתלהב מתרוץ טוב, ואינו מוצא מנוח בגין קושיה חזקה. התורה משמחת אותו, ומעתה אי אפשר יהיה לשכנע אותו לוותר על הלימוד ולנתק אותו מן הגמרא בעד כל הון שבעולם.

זאת ועוד, לימוד התורה דורש מסירות מוחלטת: עזיבת ענייני העולם, נכונות לחיי צניעות, הסתפקות במועט ומיצוי כל כוחות הגוף והנפש למען הלימוד. כל אלו נחשבים כעול, אין הם באים מאליהם. על האדם לאזור כוחות כדי להשיג יכולות אלו.

ויותר מכך, ככל שהאדם לומד יותר, הוא מגלה שידיעותיו והשגותיו הן כטיפה מן הים. עובדה זו מדרבנת אותו להמשיך ללמוד עוד ועוד. נמצא שאמנם הלימוד מחייב כעול. גם תחושת האחריות שלא תצא תקלה מתחת ידו בלימודו, והחשש שלא יטעה בפסיקת הלכה, מחייבים את הלמדן להשקיע מאמץ, לרדת לעומקם של דברים וללבן אותם ביסודיות. מכל הסיבות הללו נחשב הלימוד כעול למרות נעימותו המובטחת.

מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ

כאשר האדם מקבל על עצמו את עול התורה באמת ובתמים, יסייעו לו מן השמים ויסירו ממנו את שני סוגי העול העיקריים הקיימים בחייו של אדם – עול מלכות ועול דרך ארץ.

"עול מלכות" הוא חובת האדם לשלטון: מיסים, ארנונה ושירות צבאי. אמנם עול זה חשוב והכרחי הוא לקיומה של חברה אנושית מסודרת ומתוקנת, אך תלמידי החכמים עשויים להיות פטורים ממנו, כי הם נמצאים במישור גבוה יותר ותורמים הם לעם ברמה הרוחנית. הם חיים תחת עול התורה והם משועבדים לרוחניות המפעילה את המערכות הגשמיות.

ככל שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכותו של מלך מלכי המלכים, מסיר הקב"ה מעליו את עולם של מלכי ארץ. וכי כבוד מלכות הוא שהשרים משתמשים במשרתיו האישיים של המלך? לומדי התורה הם המשרתים מקורבי המלך, ולכן, מוּסרים מהם כל סוגי העול הפחותים יותר.

העול האחר, "עול דרך ארץ" הוא עול הפרנסה, הוא העול שהוטל על אדם הראשון בעת שאמר לו הבורא לאחר החטא (בראשית ג', י"ט): "בזיעת אפך תאכל לחם". אם האדם נוטל על עצמו את תפקידו העיקרי, את עול התורה, שוב אין צורך להטיל עליו את עול הפרנסה, ומן השמים מסייעים לו בכך. מובן כי הכל מובטח באופן יחסי. כפי מידת "עול תורה" שנוטל האדם על עצמו, כך יעבירו ממנו במרום עול מלכות ועול דרך ארץ. רבים הם הזוכים לשאת את עול התורה בכל ישותם, זמנם וכישוריהם. אך גם האחרים, המקבלים עול זה באופן חלקי, יזכו להסרת סוגי העול האחרים בהתאם למאמציהם.

עול דרך ארץ הוא טבעו של עולם. דרכו של העולם הוא שהאדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה, אך עבור מי שמתמסר לתורה, נסלל שביל מיוחד בתוככי דרכי הטבע.

העיסוק בפרנסה נתחם אצל אותו אדם לזמן קצוב ומוגבל, ואילו התשואות שלו מניבות ופורחות בלי יחס להשקעה. מלאכתו – מלאכת עראי – אינה מפריעה לו במשימת חייו – לימוד התורה. הברכה שרויה במעשה ידיו בזכות עיסוקו התדיר בתורת ה'.

זאת ועוד, כאשר הלומד מקבל על עצמו לחיות בצניעות ובפשטות, להסתפק בהכרח הנחוץ לו בלי לפזול לרמת חיים גבוהה, ממילא הוא מסיר מעל עצמו "עול דרך ארץ". הוא שואב את הסיפוק מקנייני הנצח שהוא רוכש, והוא המאושר האמיתי, "השמח בחלקו".

בימים עברו היה כל העם, מגדוליו ועד קטניו, מכיר בעליונותם של העוסקים בתורה ובתרומה הכבירה שלהם לשלום העם והארץ. גם השלטונות הנכריים ידעו לייקר לא אחת את מעלתם של העוסקים במלאכת שמים, ופטרו אותם מכל חובה לאומית אחרת.

בתקופת שעבוד מצרים, כאשר כרע כל העם תחת נטל עבודת הפרך, הוענק פטור מעבודה זו לכל בני שבט לוי. פרעה ויתר להם על מכסת העבודה משום שבניו עסקו בתורה ובצרכי הרוח של העם. יוסף הצדיק, בהיותו שליט מצרים, פטר את הכהנים המצריים מהשתעבדות לפרעה, וסיפק להם לחם בשנות הרעב. בכך החדיר יוסף למצרים רעיון זה, שיש לפטור את העוסקים ברוחניות משעבוד גשמי.

דוגמה נוספת ניתן למצוא בדורו של חזקיהו המלך. חזקיהו העלה את עם ישראל לדרגות נישאות של התמדה ושקידה בתורה. בימיו היו בתי המדרש שוקקים והומים, וידיעת התורה היתה מפכה בלב כולם. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. אותו דור שקיבל עליו בכל לב את עול התורה, זכה שהעבירו ממנו באורח ניסי את עולו של האויב, הוא סנחריב מלך אשור. מלך זה עלה על ירושלים בחַיִל כבד, וכל מוצא טבעי לא נשקף לישראל במערכה. והנה, בלילה אחד (היה זה ליל פסח) היכה מלאך ה' במחנה סנחריב, "וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים" (ישעיהו ל"ז, ל"ו). סנחריב עצמו ברח לארצו בבושת פנים. ה' נלחם לישראל כי הם דבקו בתורתו.

אותו הדור, דורו של חזקיהו, משמש כדוגמה אופיינית לפטור מ"עול דרך ארץ" – מעמל המחיה והכלכלה. ברכת ה' נשלחה בשדותיהם ובכרמיהם, בבקרם ובצאנם, עד כי "מרֹב עשות חלב – יאכל חמאה" (ישעיהו ז', כ"ב), הם העשירו מרוב תנובה משובחת.

מעוצם אהבתם הלוהטת לתורה – נטשו בני הדור ההוא את הכרמים המלבלבים, את השדות המוריקים, עזבו את עבודת האדמה ונהרו אל בתי המדרשות, להשביע את נפשותיהם בתורת ה'. יחד עם זאת לא התמעטה כלל הברכה ששפעה ביבול, אלא פרחה ורבתה.

ההבטחה שמורה לכל הרוצה לנסות. ככל שהוא יטה שכם לעול המתוק של התורה הקדושה, הוא ימצא בעצמו יותר פנאי, יותר שלוות נפש ויותר מרגוע כדי להחדיר ללבו את אוצרותיה של התורה הקדושה.