רבי חלפתא חי בדור השלישי לתנאים, חכמי המשנה. הוא הספיק לראות בצעירותו את בית המקדש, והעיד על מעשיו של רבן גמליאל הזקן שחי באותה תקופה.

המשנה מתארת את רבי חלפתא כ"איש כפר חנניה", אמנם בגמרא מבואר שרבי חלפתא שימש כמנהיג רוחני בציפורי. נראה שהיו כמה תחנות בחייו, ואת הדברים המצוטטים במשנה, הוא אמר בהיותו גר בכפר חנניה. בנו של רבי חלפתא הוא התנא המפורסם רבי יוסי, הנמנה בין חמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא הם למדו תורה והפיצוה בכל תפוצות ישראל, לאחר מות עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא.

עשרה שיושבים ועוסקים בתורה

החידוש במשנה זו הוא שככל שמתרבה מספר הלומדים בצוותא, כן גדל כבודו של הקב"ה, ושכינתו שורה ביתר שאת על הלומדים. קדושתו של ה' מקדשת גם אותם.

כל יהודי שמתווסף אל לומדי התורה, מחזק את הקשר שבין העם לה' נותן התורה. הוא מקרב את העולם אל תכליתו – אל גילוי כבוד מלכות שמים בארץ, בעולמנו.

מלבד חשיבות מצות תלמוד תורה ושכרה הגדול השקול כנגד שכר כל המצוות, קיימת זכות נוספת לעוסקים בתורה: הם משרים שכינה בישראל, כלומר, הם מקרבים את הארץ לשמי מעלה וגורמים שקדושה עליונה תשרה על הארץ.

"מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". מאז שנחרב בית המקדש, שבו שרתה השכינה בגלוי, אין עוד מקום שבו שורה השכינה באופן כה נשגב כמקום שלומדים בו תורה.

שכינה שרויה ביניהם

נציג שאלה עקרונית: וכי יש מקום שבו לא נמצאת השכינה, והלא כבר נאמר בפסוק (ישעיהו ו', ג'): "מלוא כל הארץ כבודו"? האם צריך שיהודים יעסקו בתורה כדי שהשכינה תשרה? נענה בסיפור: כאשר היה הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב פעוט בן חמש, פנה אליו יהודי ואמר לו: "לוי יצחק, אתן לך רובל אחד אם תאמר לי היכן נמצא הקב"ה!" השיב לו הילד החריף: "ואני אתן לך שני רובלים, אם תאמר לי היכן הקב"ה לא נמצא".

ודאי שהקב"ה נמצא בכל מקום. הבריאה כולה מודיעה את גדולת הבורא, אך הכל נעשה בצורה נסתרת. הסתר זה גורם שההנהגה הטבעית של עולם ומלואו נתפסת בעינינו כמובנת מאליה, ושוב אין אנו מבחינים בכבודו של הקב"ה בחיי היום-יום. לעומת זאת על ידי לימוד התורה חוזרת השכינה להיות ניכרת בגלוי.

הרבי מקוצק שאל: "היכן נמצא הקב"ה?" והשיב: "בכל מקום שבו פותחים לו את הדלת..." אדם שיחפוץ למצוא את הקב"ה ויפתח לו את לבו, אכן ימצא אותו.

תפקידו של כל יהודי הוא לגלות את כבוד ה' בעולם. כל עוד היה המשכן, ולאחר מכן – בית המקדש, היתה השראת השכינה ניכרת במקומות אלה. שם שרתה השכינה בדרגה גבוהה מאד, והדבר התבטא גם בניסים הגלויים שהתרחשו שם בקביעות. מאז שחרב הבית, נותר לימוד התורה הדרך העיקרית להשראת השכינה. חשוב, לכן, "לפתוח את הדלת", את הלב, לבורא.

למעשה, גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מטרת האדם להשרות את השכינה בקרבו, לרומם את עצמו למדרגה שבה יחפוף כבוד ה' על כל מעשיו. וכיצד היא דרך עבודה זו? – על ידי לימוד התורה. לימוד התורה מקרב את האדם אל קונו, ובכך הוא משכין בקרבו את השכינה.

עתה ברורים הם דברי רבי חלפתא במשנתנו: אמנם הקב"ה – "מלוא כל הארץ כבודו" – מציאותו קיימת בכל מקום. אך השראת שכינתו באופן גלוי, מודגש ומורגש, תהיה במקום שעוסקים בחכמתו, בתורה שנתן לעמו.

לימוד התורה מהווה עדות לרצונו הכן של האדם להשרות את הקדושה במחיצתו.

השראת השכינה בקרב לומדי התורה מתבטאת בראש ובראשונה בכך שהם זוכים להשגחה פרטית ולעזר משמים בלימודם. הקב"ה פוקח את עיניהם לגלות בתורה דברים שהם מעבר לכשרונם הבסיסי. השפעה זו מתפשטת מעבר לכותלי בית המדרש, והיא מגיעה לכל שדרות העם, לכל אלו הקשורים ללומדי התורה ולשומרי מצוותיה.

ומנין אפילו חמישה

המשנה הולכת ומפרטת באופן מדורג חמש התכנסויות של לומדי תורה, ומוכיחה כי בכל אחד מהמצבים שורה עליהם שכינה:

"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה" – עשרה קרויים 'עֵדה'. "אלוקים ניצב בעדת א-ל" – אלוקים ניצב בתוככי עדת העשרה הנושאים את שמו.

"ומנין אפילו חמישה" – כאשר האדם קופץ את ידו, יש בידו חמש אצבעות אגודות יחדיו. הביטוי 'אגודה' מתייחס איפוא למספר חמש, ובמקרה שלנו – לחמישה אנשים שחברו יחד ללמוד תורה. עליהם נאמר: "ואגודתו על ארץ יסדה" – הקב"ה מייסד לו דירה בארץ, השכינה יורדת מן השמים ושוכנת בארץ.

"ומנין אפילו שלושה" – שנאמר: "בקרב אלוקים ישפוט". ההרכב המינימאלי של בית דין הוא – שלושה דיינים. כאשר יושבים שלושה תלמידי חכמים שדנים בדין תורה – הקב"ה יושב במחיצתם, ומצטרף למשפטם.

"ומנין אפילו שניים" – גם שניים, "חברותא", שקובעים לימוד תורה משותף, זוכים שהקב"ה פונה אליהם, מקשיב ושומע את לימודם, שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע".

"ומנין אפילו אחד" – המשנה ממשיכה ומדגישה את כוחו של היחיד, של היהודי הבודד, שניצב בפינתו ליד הספר ועוסק בתורה. גם הוא זוכה שהשכינה שורה במחיצתו, שנאמר: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". "אליך" "וברכתיך" – בלשון יחיד. קיים כאן שכר כפול: תחילה "אבוא אליך" – הקב"ה בא ומשרה את קדושתו על הלומד. ובנוסף לכך – "וברכתיך" – הברכה שורה עליו בזכות לימודו.

השאלה המתבקשת היא: אם על יחיד שורה השכינה בזכות לימודו, כל שכן על שניים, שלושה או עשרה העוסקים בתורה? לשם מה הזכיר התנא, כי השכינה שורה גם בקבוצות גדולות יותר של לומדים?

התשובה היא שהאיכות של השראת השכינה אינה שווה בכל הקבוצות. הקדושה והסיוע משמים שזוכים לו הלומדים, מתעצמים ומתחזקים ככל שרב מספר הנוכחים. ככל שהפתח רחב יותר, כן תהיה השראת השכינה רבה יותר. קיים הבדל באיכות השראת השכינה לפי מניין העוסקים בתורה.

לא אחת קיימים לבטים: האם ללכת לשיעור? האם להצטרף לדרשה? מחשבות כגון: "למי אני תורם בנוכחותי?" "אינני מבין הכל" וכדומה, מקיפות את האדם.

חשוב לדעת: אתה, הצועד אל השיעור במסירות, גם כשהעייפות כמעט מדביקה את עיניך, אתה המקשיב במאמץ ומנסה להבין גם כשעפעפיך כמעט נסגרים, דע שהנך מרבה כבוד שמים ומביא להשראת השכינה.